וויפלאש: מחיר הפרפקציוניזם

(שם הסרט במקור: Whiplash)

באתי לסרט הזה עם ציפיות גבוהות. זוכה הפרס הראשון בפסטיבל סאנדאנס בינואר הגיע לישראל עם ביקורות עצומות מחו"ל. אפשר להתווכח עד כמה עצמאיים הסרטים שמגיעים לפסטיבל הסרטים העצמאים בסאנדאנס, אבל מדי שנה מגיעים משם קולות מסקרנים, סרטים מעניינים, אלטרנטיבה להוליווד (טובים או לא – זה כבר עניין אחר). אז "וויפלאש" היה אמור להיות הקול האלטרנטיבי, המרגש, המיוחד, שמגיע השנה מארה"ב. מה גם שהטריילר הבטיח דרמה אינטנסיבית, ואני גם שומע דיבורים על מועמדויות לאוסקר שהסרט הזה עוד יכול לרשום לעצמו. מה גם שהמבקרים בארץ גם הם מאוד אוהבים את הסרט.

אז האכזבה שלי מהסרט הזה יכולה להיות מיוחסת לציפיות הגבוהות שהיו לי ממנו. זה לא שהוא סרט רע בעיניי. זה רק שהוא רחוק מאוד ממה שחשבתי שהוא יהיה.

והאמת שהשניות הראשונות של הסרט הלהיבו אותי. מסוג הסצינות שגורמות לי להגיד: וואו, זה הולך להיות סרט נפלא. נגינת תופים שמתחילה לאט ומתגברת. מסך שחור. סערה מוסיקלית שעולה ויורדת. ואז, צילום פשוט מרחוק של גיבור הסרט הצעיר מתאמן על נגינה בתופים. ושוט שמתחיל להתקרב אליו באיטיות. ואז, רק אז, מתחיל הסרט. החלקת הדמות הראשית וסיפור הסרט אל גרוננו באלגנטיות ובאפקטיביות.

וזה מה שהיה חסר לי כל הסרט. ההדרגתיות והחוכמה שבבניה הדרמטית מאוד חסרות לי ב"וויפלאש". בכלל, נדמה לי ששלבים דרמטיים קריטיים פשוט נעדרים מהתסריט של הסרט הזה. מהר מאוד הוא מצטרף לתזמורת. מהר מאוד המורה צועק עליו. מהר מאוד הוא עולה לגדולה, ומיד יורד. מהר מאוד המורה הזה הופך ממישהו נחמד, שמקבל נגן חדש לתזמורת בסבר פנים יפות (בסצינה אחת חביבה ולא אמינה) לנמר רוצח. התהפוכות ממשהו עדין למשהו רצחני בסרט הזה פשוט לא עבדו עלי.

Whiplash-5547.cr2

מה גם שיש בסרט כמה סיפורי משנה שחסרים פיתוח, והם בעצם לא קיימים. האחד הוא סיפור הבחורה. הופ, הוא מזמין אותה לדייט. וכבר אחרי דייט אחד הוא מזמין אותה למסעדה כדי להיפרד ממנה (את הסצינה הזו רואים בטריילר, אז אני מניח שזה לא ספוילר). חסר לי מאוד פיתוח מערכת היחסים הזו לאהבה סוערת, כזו שתקרע לדמות הראשית (ולי) את הלב כשהפרידה הזו תתרחש. אבל לא, מערכת היחסים הזו לא קיימת בסרט, כך שההבנה של גודל ההקרבה של הדמות הראשית עבור קריירה של מתופף גם היא מתמסמסת.

ויש גם את הסיפור עם האבא. או בעצם, אין את הסיפור עם האבא. פול רייזר, שכל כך אהבתי את הסיטקום שלו עם הלן האנט בשנות ה-90 ("משתגעים מאהבה"), הוא נעלם לי. והנה הוא בתפקיד האבא שמגדל לבד נער כשרוני. והוא משתדל לתת לו תמיכה. הוא גם צריך להיות שם בשבילו ברגעי המשבר. אבל האבא הדואג הזה נעלם מהסרט. גם זה חסר לי לאפקט הדרמטי של הסיפור.

ואז יש את מרכז הסרט. מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להיות הטובים ביותר. כמה אנחנו מוכנים לסבול, כמה אנחנו מוכנים להקריב, למען הפרפקציוניזם. ויש כאן שני שחקנים ראשיים. על אחד מהם מדברים כמועמד בטוח ואולי אפילו זוכה באוסקר. קוראים לו ג'יי קיי סימונס, והוא משחק את המורה המאוד מאוד קשוח. אבל אני לא האמנתי לו. שפת הגוף שלו, האינטונציה של הטקסט שלו – הכל מאוד תוקפני, אגרסיבי, אלים. ולכן, גם ברגעים המעטים של הרוך, אני רק נדרכתי כדי לראות מתי הוא ישתמש בתחבולה הבכיינית הזו על מנת להכות חזרה בתלמידיו. ג'יי קיי סימונס גרם לי להבין שכל מה שהוא עושה הוא למען מטרה אחת – אימון התלמידים שלו למצוינות. גם ההתעמרויות האלימות והמרובות, וגם ההפסקות להירגע – הכל נראה לי משועבד למטרה הנעלה של חינוך למצוינות. ולכן היו רגעים בסרט שלא האמנתי לו. שחשבתי שהכל רק חלק ממשחק שחמט גדול בשבילו. שאין אדם מתחת לצעקות והנהמות האלו. שאין לו חיים משלו.

ויש את התלמיד. את האחד שרוצה בכל מאודו להיות המתופף הכי טוב שיש. אותו מגלם מיילס טלר. והוא מאוד הרשים אותי. הדמות שלו היא זו שעוברת כאן שינוי. היא זו שבהדרגה עוברת מהוויה של עלה נידף וחלש לאדם שמוכן לסבול כאבים עצומים, פיזיים ונפשיים, כדי להגיע למטרה הנעלה – להיות המתופף הכי טוב שיש. ודווקא מימדי גופו הצנום של מיילס טלר עוזרים לי לקבל את הדמות הזו, ברגעיה החלשים, אבל גם ברגעיה המתריסים, האלימים, הבוטים. בעבודה נכונה ונבונה של שחקן עם הגוף שלו, טלר בונה כאן דמות עשירה שעוברת בין כל מצבי הרוח והנפש בצורה אמינה ומרתקת.

אבל מכיוון שלקונטרה שממול פחות האמנתי (ג'יי קיי סימונס מרשים מאוד כשהוא אגרסיבי, מפחיד ממש בכריזמה האלימה שלו, אבל פחות האמנתי לו ברגעים האחרים), כל האפקט הדרמטי של הסרט התפוגג לו. הצילום של הסרט מואר באורות רכים וחמים, והמוסיקה בסרט היא ג'אזית וקלילה, כך שהבסיס טבעי ומוכר, אבל על הבסיס הנעים הזה מתנהלת מלחמה מדממת שהיא מרכז הסרט. מלחמה הכרחית כדי להתחשל ולהיות הכי טוב שאפשר. חבל שהסרט לא הצליח לסחוף אותי לכאב העצום שיש במלחמה הזו. סרט חכם ומעניין, ועם זאת, פגום דרמטית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “וויפלאש: מחיר הפרפקציוניזם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s