נעלמת: עולם שחור משחור

(שם הסרט במקור: Gone Girl)

הסצינה האחרונה של "הרשת החברתית" מראה את גיבור הסיפור, מארק צוקרברג, יושב לבד בחדר, שולח בקשת חברות לאותה בחורה שהיתה הסיבה/ הקטליזטור לכל הפרויקט המטורף הזה שנקרא "פייסבוק", ורק עושה ריפרש כל כמה שניות כדי לראות אם היא מאשרת. אני זוכר שישבתי אז באולם הקולנוע, מתרגש, וחושב: למה לא כל הסרט ככה? למה כל הסרט היה מעניין ומרתק, אבל קר ומחושב, חסר רגש?

מ'זתומרת למה? כי זה סרט של דיויד פינצ'ר, זה למה.

כי כזה הוא דיויד פינצ'ר. במאי משובח, אבל אלרגי לרגש. כזה שחותך בסכין מנתחים, ובלי רחמים, את המין האנושי (ובאמת, המשפט הראשון שנאמר ב"נעלמת" הוא: הלוואי שיכולתי לפתוח את הראש שלך בסכין, ולנסות להבין איך המוח שלך עובד). פינצ'ר מסתכל על המין האנושי ורואה פסיכוזות והפרעות נפשיות מטורפות, כאלו שמביאות את האדם שבמרכזו למעשים קיצוניים, שבעולם של פינצ'ר הם לא קיצוניים, הם רגילים. כך במותחן שהעביר אותו לעולם הקולנוע "שבעה חטאים" (במקור, פשוט Seven), או ב"זודיאק", סרט בלשי מתסכל שבו מעשי רצח הופכים לכתב חידה מסקרן, תשבץ הגיון בלתי פתיר. וזה לא מפתיע למה טרילוגיית המילניום השוודית האלימה משכה את פינצ'ר לעשות רימייק. כי ככה הוא. אלו החומרים שמעניינים אותו (ולראיה, כשפינצ'ר ניסה לצאת מעורו, ולעשות משהו יותר מתקתק ורגשי, הוא נפל על הפרצוף, עם סרט לא ברור שנקרא "בנג'מין באטן").

אז הנה מגיע "נעלמת".

gone girl

דרמה אמריקאית דוקרת על להמשיך לקרוא