נעלמת: עולם שחור משחור

(שם הסרט במקור: Gone Girl)

הסצינה האחרונה של "הרשת החברתית" מראה את גיבור הסיפור, מארק צוקרברג, יושב לבד בחדר, שולח בקשת חברות לאותה בחורה שהיתה הסיבה/ הקטליזטור לכל הפרויקט המטורף הזה שנקרא "פייסבוק", ורק עושה ריפרש כל כמה שניות כדי לראות אם היא מאשרת. אני זוכר שישבתי אז באולם הקולנוע, מתרגש, וחושב: למה לא כל הסרט ככה? למה כל הסרט היה מעניין ומרתק, אבל קר ומחושב, חסר רגש?

מ'זתומרת למה? כי זה סרט של דיויד פינצ'ר, זה למה.

כי כזה הוא דיויד פינצ'ר. במאי משובח, אבל אלרגי לרגש. כזה שחותך בסכין מנתחים, ובלי רחמים, את המין האנושי (ובאמת, המשפט הראשון שנאמר ב"נעלמת" הוא: הלוואי שיכולתי לפתוח את הראש שלך בסכין, ולנסות להבין איך המוח שלך עובד). פינצ'ר מסתכל על המין האנושי ורואה פסיכוזות והפרעות נפשיות מטורפות, כאלו שמביאות את האדם שבמרכזו למעשים קיצוניים, שבעולם של פינצ'ר הם לא קיצוניים, הם רגילים. כך במותחן שהעביר אותו לעולם הקולנוע "שבעה חטאים" (במקור, פשוט Seven), או ב"זודיאק", סרט בלשי מתסכל שבו מעשי רצח הופכים לכתב חידה מסקרן, תשבץ הגיון בלתי פתיר. וזה לא מפתיע למה טרילוגיית המילניום השוודית האלימה משכה את פינצ'ר לעשות רימייק. כי ככה הוא. אלו החומרים שמעניינים אותו (ולראיה, כשפינצ'ר ניסה לצאת מעורו, ולעשות משהו יותר מתקתק ורגשי, הוא נפל על הפרצוף, עם סרט לא ברור שנקרא "בנג'מין באטן").

אז הנה מגיע "נעלמת".

gone girl

דרמה אמריקאית דוקרת על נישואים ועל היחסים בין גברים לנשים. קל להגיד שפינצ'ר שונא נשים, שהרי האשה כאן פסיכופטית, וגם מ"מועדון קרב" יצאתי מזועזע מהיחס שלו לנשים. אבל גם הגברים הם לא יצורים מי יודע מה חביבים (רוצח הזודיאק הוא גבר, וגם כאן, בן אפלק הוא לא טלית שכולה תכלת). ואני אוהב את הסרט הזה. לא בגלל שאני מזדהה עם מסריו, אלא בגלל שאני נדהם מכמות השנאה של "נעלמת" למין האנושי. החומר התסריטאי התאים כאן כמו כפפה ליד היוצר, ופינצ'ר כאן מגיש מנת רעל Well Done, מלוטשת, מרתקת, מפתה, מהפנטת.

זה מתחיל בתעתוע. בעובדה שבמרכז הסיפור נמצא הגבר, אבל הוויס-אובר שמפציע מדי פעם הוא של האשה. וגם כאן, כמו ב"זודיאק", יש עניין עם חידות הגיון מורבידיות, מבלבלות, מסקרנות, אבל גם מחרידות. שילוב הפלאשבקים אל ההווה תפור בעריכה מדויקת וזורמת. ותחילת הסיפור, עם ההתאהבות (או יותר נכון לומר/לכתוב "ההתאהבות". במרכאות) היא תצוגת בימוי נפלאה של ציניות קרה. כל החלק הזה מעוטר במוסיקה מסתורית, המחברת קרעי סצינות לכדי סיקוונס אחד מלגלג (אהבה? פחחחח…אין כאן אהבה. הכל אינטרסים, ומקסימום תשוקה מינית רגעית. אל תבלבלו לי את המוח על אהבה). פינצ'ר חותך סצינות, מסלק רגעים משתפכים, ומעטר את הכל במוסיקה מסתורית שהולכת נגד הרצון להיות פוצי-מוצי גם ברגעים שכאילו דורשים את זה. והמוסיקה הזו מובילה אותי לקראת הרגעים המטרידים יותר, יוצרת סרט הומוגני שלא מזגזג בין מצבי רוח, אלא מכתיב נקודת מבט אחידה ושחורה משחור על גברים רעים ונשים רעות עוד יותר, ועל יחסי הגומלין ביניהם בעולם הזה.

זה לא מותחן. הסרט לא ממש מותח. זו דרמה חדה וחודרת על העולם השחור הזה שבו אנחנו חיים, שבו גברים ונשים רק זוממים כל הזמן כיצד להפיל את השני, כיצד לשרוד בעולם אכזרי שכזה. כל המתיקות שעליה גדלנו, כל סיפורי האהבה שינקנו מהוליווד, כל אלו מסך עשן, לפי פינצ'ר. האמת המרה היא שאנחנו אנשים רעים וחסרי רחמים, וכל סיפורי האהבה הם משחקים מרושעים שבהם אנחנו משתעשעים כל החיים.

gone girl2

למה לי לראות סרט כזה? ובכן, קודם כל כי זהו קולנוע שעשוי במקצועיות מושלמת. דיויד פינצ'ר נמצא כאן הכי בפורמה. בכוונה אני לא חושף כאן את סיפור העלילה, כי יש בו הרבה תפניות, וזה לא הוגן לעשות ספוילרים. מספיק אם נאמר שזה מתחיל בהיעלמות אשתו של גיבור הסרט ביום הנישואין שלהם. זאת נקודת ההתחלה של הסרט. משם יש תעלומה מתמשכת, משחק שח-מט מרתק של פסיכופטים, הורדות ידיים וירטואליות בין גברים לנשים בעולם אכזרי ומתכתי. ולמרות שזה סרט יחסית ארוך, משחק השח-מט הזה מחייב אותנו לעבור את כל השלבים, ואין כאן רגע אחד מיותר.

שנית, אני לא חייב להסכים עם פינצ'ר ועם ראיית העולם שלו. אבל סרט כזה, שמנוסח כל כך באינטלגנטיות, מחייב אותי להקשיב ולנסות להביא דוגמאות נגד. למשל, "לפני חצות". גם הוא דן בהתפרקות האהבה, אבל שם קיימת אהבה כבר מהתחלה (ואהבה אמיתית, ולא צינית), ובחלק השני של אותו סרט כל ה"בעד" וה"נגד" עולים לדיון, ואז מגיעים הפיוס, ההבנה שאהבה היא עולם ומלואו, והיא קיימת, למרות הכל.

ואלו הם שני צדדים של אותו המטבע. יש בעולם אנשים כמו ריצ'רד לינקלייטר. ויש כמו פינצ'ר. אלו, כמו אלו, לגיטימיים. לינקלייטר, כמו פינצ'ר, יוצרים קולנוע מרתק (ואם לא ראיתם את "התבגרות" – רוצו. סרט נפלא ומרומם נפש). ו"נעלמת" הוא אולי כמוסת רעל מרוכזת, אבל היא גם בידור מעולה ואינטלגנטי, גם אם המסקנה שלו שחורה ומדכאת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “נעלמת: עולם שחור משחור

  1. היי איתן. אני בניגוד לך קצת התאכזבתי מהסרט ומצאתי את הדמויות הראשיות בו מופרכות ולא הכי אמינות.
    חלק גדול ממה שקורה בסרט יכול לדעתי לקרות רק בין בני זוג שחיים בשוליים המאוד סהרוריים של החברה….צפיתי בו בחיפה יום אחרי שצפיתי ב"אל הלבן" וב"לווייתן" ואולי בגלל זה לידם היתה לי בעייה איתו.
    לא נורא, בחמישי בערב נראה את "הפשיטה 2" בחולון וממילא נשכח הכל….תודה על ביקורת מאירת עיניים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s