52 ימי שלישי: סרט מעניין, אבל פגום

(שם הסרט במקור)

(52 Tuesdays)

איזה סרט מפוספס…

בחיי, מדובר בסרט חשוב. סרט מרתק. סרט מפוספס.

אשה עוברת תהליך שינוי מין. לגיטימי. היא מרגישה שהיא גבר. היא חייבת להיות גבר. היא עברה את כל הבדיקות הרפואיות הנחוצות. את הבדיקות הפסיכולוגיות הנחוצות. התהליך מתחיל. זו ההחלטה שלה. זו ההרגשה הפרטית שלה. זאת הזהות המינית שלה. אין יותר פרטי, יותר אישי מזה.

והנה מגיע "52 ימי שלישי" ומוציא את התהליך הזה לאור. לא, זה לא פרטי. אף אדם לא חי בואקום. לאישה הזו, שתיכף תהיה גבר, יש מכרים, קרובים ורחוקים. יש בן זוג בעבר. יש בת זוג בהווה. יש מכרים בעבודה. יש שכנים. והכי חשוב – יש בת מתבגרת. יצור חי, נושם, אינטלגנטי, ובעיקר – רגיש. אי אפשר להסתיר את התהליך הכל כך פרטי הזה מעיניי העולם. חייבים לשתף את כל הסובבים, או לפחות את המעגל הקרוב, בתהליך הזה. חייבים. אין דרך אחרת. כל נושא המשפחה האלטרנטיבית, נושא שנכנס יותר ויותר לתודעה ולקונצנזוס בשנים האחרונות, הנושא הזה מקבל כאן דוגמא פרטנית, מדויקת. מקרה מבחן מרתק של חיים בצל שינוי דרמטי.

סרט חשוב, "52 ימי שלישי". סרט מעניין ומרתק. חבל שהוא לא סרט יותר טוב ממה שהוא באמת.

52 tuesdays

"52 ימי שלישי" צולם במשך, ובכן, 52 ימי שלישי. שנה שאפשרה להתסכל בהדרגה על השינוי העובר על האשה הזו, שעכשיו הופכת לגבר.

רגע, לא מזמן היה לנו סרט עם רעיון קולנועי דומה. סרט שצולם במשך תקופה ארוכה, ועוקב אחרי השינויים ההדרגתיים בזמן אמיתי בדמות אחת. "התבגרות", זוכרים?

אז ככה – אחת ההחלטות הקריטיות והמוצלחות של ריצ'רד לינקלייטר ב"התבגרות" היתה לא לחלק את הסרט ההוא לפרקים. אין שם כותרות המפרידות בין תקופת צילום אחת לשניה. הסרט הרי צולם במשך 12 שנה, אבל הוא מרגיש הומוגני לחלוטין, אורגני לגמרי בהתפתחותו הדרמטית. כך שכל צומת סיפורית היא חלק אינטגרלי לגמרי מהסרט, והמחט הרגשית נעה בצורה חלקה וכמעט בלתי נראית אל עבר השיא, בסוף.

"52 ימי שלישי" לא עובד ככה. כל יום שלישי מסומן ע"י כותרת. כך אנו יודעים בכל רגע איפה אנחנו נמצאים בציר הזמן. אנחנו מודעים למבנה התסריטאי בכל רגע ורגע, וזה מונע ממני לשקוע בסרט. ויותר מכך – חלק לא קטן מהתחנות, חלק די גדול מימי השלישי האלו הם כל כך קצרים. אין לי זמן , או שהות, לחוות אותם, והופ, כבר הם חלפו. אין לדרמה כל זמן להתפתח כאן. המבנה הקטוע של הסרט כאן פוגם בחוויה הקולנועית שלו.

ומעבר לכך, אני חושב שהבחירה בנערה כגיבורה הראשית של הסרט היתה שגויה. כל הסרט מסופר דרך העיניים שלה. כן, הדמות שלה מרתקת (וצריך לומר שכל השחקנים עושים כאן עבודה מהימנה ורגישה, ובכך בעצם מצילים את הסרט מעצמו), אבל נערה בגיל העשרה – היא הרי גם כך מבולבלת, תוהה, מתעניינת במין מעצם היותה בת עשרה. זה הגיל. זה הטבע שלנו. כך שהנתון הנוסף שנזרק לנערה בתחילת הסרט – אהמ, אמא שלך היא מעכשיו אבא שלך – הבלבול הזה רק מוסיף הרבה מאוד שמן למדורה, והבלבול הקיים במילא הופך לכאוס. במהלך לא אמין תסריטאית, מיד בהתחלה, עם הגילוי על האמא-אבא, הנערה גם פוגשת חברים חדשים, כאלו שיהפכו מעתה לשדה נסויים בשטח המין. אם כבר לבחור בנערה כגיבורה, היה מעניין אותי לראות את העולם הקיים שלה מתערער, ולא ליצור עולם אלטרנטיבי יש מאין.

וכך קורה שהרגע היחיד בסרט שממש הזיז אצלי משהו בלב דווקא לא מערב את הגיבורה הראשית, הנערה, אלא דווקא את הדמות המעניינת יותר  – זאת שעוברת את תהליך שינוי המין. נכון, התהליך הזה הוא הדבר היחיד הבטוח בסרט הזה. אבל יש רגע בסרט שבו גם זה מתערער. כשהתהליך הזה נסדק ועומד בסכנה – זהו הרגע היחיד בסרט שבו הרגשתי את המצוקה של הדמויות. אבל בבחירה תסריטאית שגויה, הוא לא מתנהל בפני הגיבורה הראשית (הנערה), אלא בין האם לבין האב.

אז עם מבנה תסריטאי קטוע שלא מאפשר לי להיסחף דרמטית עם הדמויות, ועם בחירות תסריטאיות שגויות לטעמי, הסרט החשוב והמעניין הזה לא מצליח לסחוף אותי למעורבות רגשית, דבר שהיה באמת גורם לשינוי תודעתי. סרט מעניין, אבל פגום, "52 ימי שלישי".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s