אהבה היא מוזרה: סרט אלגנטי מדי

(שם הסרט במקור: Love is Strange)

זוג גברים חיים ביחד זה 40 שנה. ואז הם מנצלים את החוק החדש שסוף סוף מכיר במצב הקיים, וממסדים את אהבתם. מתחתנים. תחילת הסרט "אהבה היא מוזרה" מלבבת, חוגגת את האהבה הפשוטה כל כך, האלמנטרית כל כך.

ומיד אח"כ מתחיל בעצם הסרט: החוק אולי מכיר באהבת הגברים, אבל המציאות משתרכת מאחור. אחד משני הגברים מאבד את עבודתו. כן, ידענו שאתה הומוסקסואל, אבל כשאתה חוגג את זה בראש חוצות, ומתחתן עם בן-זוגך?! לא מתאים. לך לדרכך.

אז הנושא של הסרט הזה הוא איך המציאות עדיין לא מתעקמת לפי מה שבעצם כל כך טבעי ומובן מאליו: גם אהבת גברים היא אהבה לכל דבר.

או שבעצם, לא כל כך. לכאורה, הבחירה של "אהבה היא מוזרה" היא הבחירה הנכונה. מאז אותה סצינת פיטורין (שהיא, בערך, הסצינה השלישית בסרט), הסרט לא חוזר לדון בכך. להיפך. הוא עובר לדבר על חיי היום יום של שני גברים הומוסקסואלים מזדקנים. הרצון לדבר על החיים הרגילים, ולא על מלחמה להכרה בזכויות הגייז מונע מהסרט להפוך למנשר דידקטי. יש כאן הרבה חיים ואנושיות, וזאת בעיקר תודות למשחק הנטורליסטי והמקסים של שני הגברים – ג'ון לית'גאו ואלפרד מולינה. זה היה יכול להיות סרט מקסים ומרגש. אבל הוא לא.

LOVE IS STRANGE

יש משהו בתסריט הזה שכאילו מפחד לספר על החיים. יש בו לא מעט קפיצות, דילוגים על רגעים חשובים, ויתור על סצינות קריטיות. זה לא שמדובר בחורים בתסריט. התסריט נותן לקהל מספיק קרדיט כדי שהוא יבין דברים לבד. אבל עצם ההשמטה של רגעים קריטיים בסיפור מונע ממני את האפקט הרגשי, את ההסחפות עם הדמויות להבנה של גודל העוול שנעשה להן.

פיטורים מהעבודה מביאים איתן משבר כלכלי (שמגיע מהר מדי. יש חסכונות שאמורים להחזיק את הראש מעל המים לזמן מסוים, זמן שאמור לשמש את הדמויות לויכוחים ומתח של מה עושים עכשיו. זה לא נמצא בסרט). באופן זמני זוג הגיבורים עוברים למגורים ארעיים, אבל הם מופרדים אחד מהשני. כל אחד גר במקום אחר, אצל מכר אחר. עוד אלמנט דרמטי חשוב הולך לאיבוד: הזמן שלהם ביחד אמור לייצר דרמה, מתח ודאגה של מה יהיה, העמדת האהבה במבחן אמיתי – הכל נמס כאן בגלל הבחירה להפריד ביניהם לזמן קצוב.

ויש את ההשפעה של הדיירים הארעיים האלו על בני הבית החדש שבו הם גרים בינתיים. במיוחד אמורים הדברים לגבי נער צעיר שפתאום צריך לחלק את חדרו עם דוד הומו בן 71. לאותו נער יש חבר חדש. והוא הולך איתו לכל מקום. יש רמזים עבים שאולי יש כאן גילוי מיניות הומוסקסואלית של הנער (ואולי סתם בלבול מיני. חיפוש זהות). רמזים בלבד. לא מדברים על זה. לא חוקרים את הנושא בכלל. זה רק רמזים. יש כאן בסיס לסיפור מרתק על הומוסקסואלים בעבר ובהווה, או סתם על מהות חיפוש הזהות המינית – אז ועכשיו. אבל הסרט הזה נמנע מלדון בזה. יש כאן רק רמזים. אין כאן העזה.

והגבר השני סתם הולך לאיבוד בשאון המסיבות שמתארחות בבית שבו הוא גר. אין לו באמת סיפור.

"אהבה היא מוזרה" הוא סרט אלגנטי מדי. במקום לספר את הסיפור הוא נמנע מכל רגע שעלול להיות מרגש, או קונקרטי, או דידקטי. כל התפתחות בסיפור, כל דבר שקורה (כולל זה הפטאלי שבסוף), אני לומד עליו בדיעבד. הרגע עצמו נעדר מהסרט, כי זה מגונה. זו מניפולציה. הכל נחמד כזה, מלטף כזה, עובר ונשכח. במקום לקחת אותי למסע קולנועי סוחף, הסרט הזה מסתכל מהצד בשני גברים, ולא מתערב. ואת האויר שבאמצע של ה'אין-סיפור' ממלא איירה זאקס הבמאי בסיקוונסים המלווים במוסיקת פסנתר קלאסית מייגעת ומשעממת (שהזכירה לי למה אני שונא את קול המוסיקה).

חבל. השחקנים הראשיים נותנים כאן הופעות יפות, והנושא של הסרט, ההכרה בזכויות החד-מיניים דרך סיפורם הפשוט של שני גברים שחיים מחוץ לארון כבר עשורים – אלו היו יכולים ליצור סרט יפה ואפילו חשוב. אבל "אהבה היא מוזרה" הוא פשוט סרט אנמי כזה, שמסרב להשתמש בכל המצרכים הנהדרים המונחים על השולחן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s