דיפלומטיה: גבולות הכוח

(שם הסרט במקור: Diplomatie)

אולי כדאי להוריד ציפיות לפני שנכנסים לאולם הקולנוע שמקרין את "דיפלומטיה".

כשהלכתי לראות את הסרט הזה, ידעתי מראש שזה לא יהיה סרט גדול. ידעתי שהביקורות לא ממש מתלהבות. ידעתי שמדובר בעיבוד למחזה, שברובו יתבסס על אינטראקציה בין שני שחקנים בחדר אחד (כלומר, חשש מהחומר היבש שנקרא "תיאטרון מצולם"). וידעתי שמדובר בחומר הסטורי שמתייחס לפרשה ספיציפית שהתרחשה במלחמת העולם השניה, וקצת עייפתי מכאלו.

אבל גם ידעתי ששני השחקנים שבמרכז הסרט הזה הם מהטובים והמעולים שיש בעולם. קיוויתי שהם לפחות יעשו את העבודה שלהם, ויספקו לי בידור סביר.

ביציאה מהאולם חייכתי. שתי מערכות הציפית שלי התגשמו: כן, מצאתי לא מעט חסרונות בסרט הזה. אבל היתרונות שלו האפילו לטעמי על החסרונות, והתוצאה היא סרט מינורי, פצפון, ואפילו חסר חשיבות, אבל באותה נשימה, זה בידור ראוי ואף אינטלגנטי. אולי בגלל שהורדתי ציפיות מראש, גם די נהניתי.

diplomatie 2

בקצרה, הסרט מתרחש במהלך הלילה שבין ה-24 ל-25 באוגוסט 1944 (ואם לדייק יותר: בבוקר המוקדם מאוד של ה-25 באוגוסט. הוא מתחיל ב-4 בבוקר, ומתרחש, פחות או יותר, בזמן אמיתי. סוף הסרט מביא איתו את הזריחה). גנרל פון קולטיץ, השליט הגרמני הצבאי מטעם הנאצים המוצב בבירת צרפת מתכונן לבצע את הוראת הפיהרר – לעזוב את פריס, ולהשאיר אחריו עיר חריבה. התוכנית היא לפוצץ את כל העיר, על תושביה ועל כל שכיות החמדה של אחת הערים היפות בעולם. אל חדרו מגיח, ב-4 בבוקר, הדיפלומט השבדי ראול נורדלינג, בנסיון להניא את הקצין הגרמני מלבצע את זממו. וזהו, פחות או יותר. קצת פחות משעה וחצי של סרט מסתובבת סביב הנקודה הזו. יש בסרט הזה קצת מהשיטה שהתסריטאי הבריטי פיטר מורגן ("פרוסט/ ניקסון", "המלך האחרון של סקוטלנד", "המלכה") הפך לאמנות – נטילת אירועים הסטוריים והפיכתם למחזות מוסר דרמטיים אפקטיביים (לא בטוח שהפגישה המתוארת בסרט אכן התקיימה, אבל הבסיס ההסטורי פחות או יותר קיים).

אז כן, הדרמה עובדת (עלי, לפחות). יש כאן דיון פרטני על הצורך של הגרמנים להחריב את פריס מול הצורך של האנשים החפים מפשע המתגוררים בפריס, כמו גם הצורך של כל העולם, בעצם, לשמר את היופי של העיר הזו, בשביל הנשמה. אבל יש כאן גם דיון כללי יותר, מוסרי יותר, בגבולות הכוח. בגישה הנכונה לחיים. דיון שמצאתי את עצמי מהרהר בו במהלך הצפיה בסרט, כמו שמצאתי את עצמי חושב על כאן ועכשיו (ישראל, 2014) ולא רק על שם ואז (פריס, 1944). הרי גם עכשיו, כאן, בישראל, יש כאלו שחושבים כל הזמן דרך כוונות של תותחים. כל הזמן חוששים מלהראות חולשה. כל הזמן דואגים להראות שרירים, לשבור, להרוס, לא לעשות חשבון לאחרים. ויש כאלו שמתחננים לדבר. לשאת ולתת. שאומרים לאותם מהללי כוח שלמרות מה שהם חושבים, יש עם מי לדבר. שלא הכל אפשר לפתור בכוח. שדיפלומטיה היא הדרך הנכונה.

ושלא תטעו לחשוב – הסרט אמנם מכריז בקול גדול באיזו דוקטרינה הוא תומך (שם הסרט הוא "דיפלומטיה", כן?!), אבל הוא מספיק חכם להראות ששתי הדרכים אינן מושלמות מבחינה מוסרית. השאלה היא רק איזו דרך יותר פרקטית.

אז אלו המחשבות שהסרט הזה הביא אל ראשי. ואל אותו תיאטרון מצולם הביא הבמאי פולקר שלנדורף (כן, אני יודע שהוא במאי מפרוסם שאפילו זכה פעם באוסקר, אבל אני לא מכיר את עבודותיו, אז נעזוב את זה) שני שחקנים שעושים פשוט עבודה נפלאה בעיניי. בתפקיד הדיפלומט השוודי משחק אנדרה דוסולייה (מהאנסמבל הקבוע של אלן רנה ז"ל, והוא שיחק גם באינספור סרטים אחרים, כמו למשל "לב בחורף" או "36 תחנת משטרה"). הוא מביא עימו אלגנטיות חלקלקה, אבל לא שוכח לשאוב את התפקיד לתוך הנשמה, וכשמגיעים רגעי ההכרעה, מראה דוסולייה עד כמה הוא נכנס לתפקיד, הופך להיות איש חי וקיים, אמין לגמרי. לא רק טיפוס חייכני וחלקלק, אלא אדם דואג וחם, עם נשמה אמיתית, שעדיין מסור לתפקידו ולאמונותיו, ומנסה בכל כוחו לקיים אותן גם בעולם כוחני.

את תפקיד הקצין הגרמני משחק נילס ארסטרופ ("נביא", "לבי החסיר פעימה"). צריך לומר שהליהוק כאן הוא לא שגרתי. במידה מסוימת הוא מנוגד למה שנדרש מהדמות. הקצין מדבר בשפת הכוח. הוא חותך עניינים חד וחלק. מבלי למצמץ הוא מבצע פקודות, גם אם הן קשות. וארסטרופ, שיהיה בריא, הוא איש גדל גוף. לא פשוט לנייד את הגוף הזה (ובגילו המתקדם. הוא כבר בן 65) לעשות דברים חזק, מהר, ובאופן אלגנטי. אבל ארסטרופ הוא שחקן נבון. הוא יודע להיכנס לדמות הזו, ולתת לדברים שהיא אומרת ועושה תוקף מרשים גם מבלי לזוז הרבה. ובכלל, המיזנסצינה של הסרט הזה, התנועה של שני השחקנים האלו במרחב המצומצם של החדר, היא מלאכת מחשבת של משחק ובימוי. המחשבה על הדרמה כאן כמשהו אורגני ולא כמשהו מלאכותי הופכת את עיקר הסרט למשחק שח מרתק בין שני אנשים, שבעת ובעונה אחת משפיעים על ההסטוריה של כולנו, וגם מעלים אל פני השטח דיון עקרוני בדרך הפעולה הנחוצה בסיטואציות אלימות, בקונפליקטים אחרים.

diplomatie

צריך גם להוסיף שפולקר שלנדורף דואג לצלם את הסרט הזה כך שהוא לא יראה כתיאטרון מצולם, אלא כסרט קולנוע חי ומרתק. שוטים מסוימים בתנועה טוענים את הסיטאציה במתח, הקלוז-אפים (הכלי הקולנועי הראשון במעלה) יפהפיים, ובעיקר התאורה הדרמטית (הסרט מתרחש בשעות הבוקר המוקדמות, מה שמכתיב תאורה מינימלית), מוסיפה גם היא למתח ולעניין.

אבל גם צריך להוסיף שבצד כל אלו יש לא מעט חסרונות לסרט. ראשית, ארסטרופ נדרש בסרט ללא מעט משפטים בגרמנית, שפה שהוא כנראה לא דובר. כך שהבמאי מנסה בכל כוחו להסתיר את העובדה הזו, מה שהופך לעיתים להיות מגוחך. בזמן שהוא אומר את אותם משפטים בגרמנית הוא מסתיר פיו בידו, או שהוא מצולם מאחור, או שבן שיחו מצולם מקשיב לו, או שהתאורה המינימלית מחשיכה את איזור פיו, או תחבולות שונות ומשונות אחרות. וכשכבר אין ברירה, רואים בבירור שאין סינק בין שפתיו של ארסטרופ לבין הנאמר.

שנית, שלנדורף מוסיף לסיטואציה הבסיסית סוג של פצצה מתקתקת (תרתי משמע). אל תוך הסצינה המרכזית הוא עורך (בקצב טוב דווקא) עלילת משנה על חיילים גרמנים שעומדים לבצע את אותה גזירה – פיצוץ והחרבת פריס. שם, בחדר, שני אנשים מדברים על זה. אבל בשטח, החיילים מבצעים. אז כן, המטרה היתה לטעון את כל הסרט במתח, להשמיע את קול תקתוק השעון, להכניס להכרה שהפצצה או-טו-טו, עוד רגע, כבר, ממש עוד כמה דקות – הפצצה תתפוצץ. הבעיה היא שכל דמויות המשנה כאן הן פלקטים, אין להן שום עומק, הן בעצם לא קיימות. אני לא ממש יודע מי הן, לאן הן הולכות, מי צועק על מי, ולמה. ולכן גם לא אכפת לי מאף אחד, וכשנורות שם יריות, אני לא ממש מבין מה הולך שם. כך יוצא גם שכשהסצינות האלו מגיעות, כל מה שאני רוצה הוא לחזור חזרה למרכז הסיפור, לחדר ההוא. מה גם שהמטרה העיקרית של כל זה, העלאת המתח, לא מושגת.

ושלישית, עם כל ההערכה שלי לסיטואציה המרכזית, גם בה יש משהו קצת מלאכותי. לפחות פעמיים עומד הדיפלומט השבדי לעזוב את החדר, ולפחות פעמיים הוא מתעכב וחוזר בו, כל פעם באמתלה תסריטאית קלושה אחרת.

בחיי שלא התכוונתי לכתוב יותר מאלף מילה על סרט חסר חשיבות שכזה. אבל יצא ככה. סרט מעניין ולא רע בכלל, "דיפלומטיה". רק תורידו ציפיות.

 איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s