חיית הלילה: רדיפה אחרי דם היא הצלחה. או שלא.

(שם הסרט במקור: Nightcrawler)

סרט בעייתי, "חיית הלילה".

מצד אחד, יש בו כל מה שמסקרן אותי בסרטי קולנוע: דרמת מוסר מעניינת, תסריט משובח, וגם שחקן אחד שכבר הוכיח את עצמו אינספור פעמים בעבר. אבל יש כאן בחירה שהבמאי ו/או השחקן עשו, בחירה שהיא כל כך קריטית לסרט, עד שהיא מוציאה את העוקץ מכל היצירה, הופכת אותה לאנמית ולחלבית.

ג'ייק ג'ילנהול הוא סתם אחד. בחור צעיר שמתקיים מגניבות קטנות. התסריט החכם בונה את הדמות הזו לאט ובהדרגתיות. אותו בחור צעיר במקרה מגיע לזירת תאונה ופוגש בצלמי הפאפארצי של החדשות. אלו שמצוידים בגלאי תדרים משטרתיים, דרכם הם מקשיבים לרדיו המשטרתי ויודעים לאלו זירות להגיע. "If it Bleeds, it leads", אומר הצלם לגיבור. אם זה מדמם, זה ימכר בכסף גדול לחברות החדשות. סימני דולרים עולים בעיניו של הגיבור, והוא עובד ביסודיות והופך להיות צייד המקרים המדממים המוכשר ביותר בעיר.

ר"ל: זוהי דרמת מוסר על סף הגירוי הנמוך שלנו, הקהל השבוי של צופי הטלויזיה, סף ההולך ונשחק יותר ויותר עם הזמן. אנחנו רוצים לראות כמה שיותר דם, ועכשיו. והחדשות, והטלויזיה, והתקשורת – מספקת לנו את זה. כמו סוחרי סמים ומכורים. "חיית הלילה", בבסיסה, היא דרמה כמעט צפויה מדי. לזכותה יאמר שהתסריט מתפתח בהדרגתיות השואבת אותי פנימה, וכשהיא מגיעה לשיא, בחלק השני של הסרט, כמה דברים שהדמות הראשית עושה הם מספיק קיצוניים כדי לטלטל גם אותי, להוציא את הדרמה הזו מהמקום הנוח והמטיף כדי באמת לזעזע. וצריך גם לומר שבחלק הזה של הסרט יש גם מרדף מכוניות אחד סוחף ששווה את כל מחיר הכרטיס.

nightcrawler

ועם זאת, יש משהו פונדמנטלי שהרס לי את כל החוויה, שפגע אנושות בסרט הזה. זהו השחקן הראשי, ג'ייק ג'ילנהול. באמת שאני לא מבין את הבחירה שלו (ו/או של הבמאי של הסרט, דן גילרוי). הם בחרו להציג את הדמות הראשית, בחור פשוט שבהדרגה הופך לצמא דם, הדמות הזו מוצגת כגבר כמעט אוטיסט. גרסה צינית של איש הגשם, או של פורסט גאמפ. הרי אי אפשר באמת לכעוס על פורסט גאמפ, נכון? הרי הוא לא הכי בסדר בראש…

אז נכון, ג'ילנהול נמנע מכל המניירות שהביאו לדסטין הופמן ולטום הנקס את האוסקרים, אבל במעין חיוך נחמד כזה, בדברנות כפייתית, בשיטתיות השמורה לאנשים המרוכזים רק בעצמם, הדמות הזו מתקדמת אל הנורא מכל, ומעבר לו. תחשבו על הצעירים החייכנים ב"משחקי שעשוע", למשל. הרוע אצל האנקה הוא טבעי. הם באמת מתכוונים למה שהם עושים. האימה הפסיכולוגית אצל האנקה נובעת מההבנה שהם באמת ככה, רעים מעצם קיומם. ולכן הסרטים שלו כל כך קשים לעיכול: קשה לנו לקבל שיש אנשים כל כך רעים. לואיס בלום, הגיבור של "חיית הלילה", לא באמת מודע למעשים שלו. הוא רק רוצה להצליח. להתקדם בעולם. ואם צריך דם בשביל זה, הוא ידאג לזה. צריך יותר? הוא ידאג גם לזה. והוא יעשה דברים מחרידים. אבל לא כי זהו הטבע שלו. ג'ילנהול מגלם את הדמות הזו כאחת שלא באמת מודעת למשמעות המעשים שלה.

וכך ניטל העוקץ מהרעיון המרכזי של הסרט (בואו תראו איך אנחנו הופכים לצמאי דם) – כי הדמות הראשית לא מתעסקת בדם. היא מתעסקת בהגשמה עצמית, מבלי באמת להבין את המשמעות של המעשים שלה. וכך ניטל גם העוקץ מעצם הדרמה שמובילה את הסרט הנרפה הזה – כי איך אני אמור לדאוג לגורלה של הדמות הראשית אם היא מצד אחד סובלת מאיזושהי מגבלה, אבל מצד שני מבצעת דברים כל כך קיצוניים אבל לא באמת יודעת מה היא עושה? איך אני אמור לאכול את הדמות הזו, להתייחס אליה?

סרט בעייתי, "חיית הלילה". יש בו כוונות טובות, תסריט מעניין שכתוב טוב, אבל יש בו בחירה אחת קריטית שחירבה לי את הסרט. החמצה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s