טראש: יש עוני מחריד בברזיל. איזה כיף.

(שם הסרט במקור: Trash)

פעם אהבתי את סטיבן דאלדרי. הוא, אמנם, מעולם לא היה מבריק במיוחד, אבל היתה לו רגישות לאנשים, והוא ידע לעבוד עם הכלים הקולנועיים. הוא בעיקר ידע לעבוד עם שחקנים, ללהק, ולערוך את הסרטים שלו בצורה אפקטיבית ומרגשת.

אבל אחרי "בילי אליוט" המקסים ו"השעות" הנפלא הגיע "נער קריאה" הבעייתי, ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" המפוספס לחלוטין. בכל הסרטים המסר היה שקוף ולא אלגנטי, אבל בסרטיו הראשונים הוא לפחות הוסתר מתחת לדרמה קולנועית עשויה היטב. "טראש", החדש של דאלדרי, הוא שפל המדרגה. כל הקולנוע שדאלדרי יודע לעשות כל כך טוב נמצא גם כאן, אבל הרגישות המיוחדת לאנשים נעלמה לחלוטין. זה כאילו סרט שנעשה מעל לראש של העם הברזילאי. "טראש" מספר על הברזילאים, אבל הוא כמעט מנצל אותם ליצירת דרמה הוליוודית סוחטת, ובגלל שהכל כאן כל כך מעוקם לצרכים ההוליוודים, האותנטיות נזרקת מהחלון.

Trash

כמעט כל סרט שיצא מברזיל בעשורים האחרונים מספר על העוני המחריד, הפשע האלים, והשחיתות השלטונית שמשמרת את המצב שם, בברזיל. לפני קצת יותר מעשור היה סרט אחד שזכרו עדיין מהדהד. קראו לו "עיר האלהים". בשנות ה-90 היה את "תחנה מרכזית ברזיל". וכבר בשנות ה-80 היה את "פישוטה". סטיבן דאלדרי מתנהג ב"טראש" כאילו הוא ממציא את הגלגל. כאילו הוא הראשון ש להמשיך לקרוא