טראש: יש עוני מחריד בברזיל. איזה כיף.

(שם הסרט במקור: Trash)

פעם אהבתי את סטיבן דאלדרי. הוא, אמנם, מעולם לא היה מבריק במיוחד, אבל היתה לו רגישות לאנשים, והוא ידע לעבוד עם הכלים הקולנועיים. הוא בעיקר ידע לעבוד עם שחקנים, ללהק, ולערוך את הסרטים שלו בצורה אפקטיבית ומרגשת.

אבל אחרי "בילי אליוט" המקסים ו"השעות" הנפלא הגיע "נער קריאה" הבעייתי, ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" המפוספס לחלוטין. בכל הסרטים המסר היה שקוף ולא אלגנטי, אבל בסרטיו הראשונים הוא לפחות הוסתר מתחת לדרמה קולנועית עשויה היטב. "טראש", החדש של דאלדרי, הוא שפל המדרגה. כל הקולנוע שדאלדרי יודע לעשות כל כך טוב נמצא גם כאן, אבל הרגישות המיוחדת לאנשים נעלמה לחלוטין. זה כאילו סרט שנעשה מעל לראש של העם הברזילאי. "טראש" מספר על הברזילאים, אבל הוא כמעט מנצל אותם ליצירת דרמה הוליוודית סוחטת, ובגלל שהכל כאן כל כך מעוקם לצרכים ההוליוודים, האותנטיות נזרקת מהחלון.

Trash

כמעט כל סרט שיצא מברזיל בעשורים האחרונים מספר על העוני המחריד, הפשע האלים, והשחיתות השלטונית שמשמרת את המצב שם, בברזיל. לפני קצת יותר מעשור היה סרט אחד שזכרו עדיין מהדהד. קראו לו "עיר האלהים". בשנות ה-90 היה את "תחנה מרכזית ברזיל". וכבר בשנות ה-80 היה את "פישוטה". סטיבן דאלדרי מתנהג ב"טראש" כאילו הוא ממציא את הגלגל. כאילו הוא הראשון שמספר על העוני הברזילאי. והוא רוצה להביא את זה לידיעת הציבור המערבי. אז הוא מייפה את זה. מאוד. דאלדרי משתמש במוסיקה קצבית (כי ברזיל זה סמבה), מצלם את העוני בצבעוניות (כי ברזיל זה קרנבל), רוקם סיפור על בני נוער שעובדים בזבל (כי ברזיל זה עוני) שמנסים לחשוף שחיתות שלטונית (כי השלטון בברזיל תמיד היה מושחת), ומביא לשם כך שני שחקנים הוליוודים (כי אי אפשר בלי המטריה האמריקאית). אבל כשדאלדרי עובד כל כך קשה כדי להנגיש את הסיפור הזה לחיך המערבית, זו שרגילה לאוכל הוליוודי קל ולעוס, הוא בעצם מאבד אותי. כי אני לא מאמין לשנייה אחת לסיפור. לא מאמין לשנייה אחת שהאנשים האלו קיימים. לרגע אחד אני לא חרד לגורלם. ויותר מכך, כל הסרט הזה גורם לי לאי נוחות. כאילו כל סיפורם הכואב של האנשים הפשוטים בברזיל הופך כאן לחומר בידי היוצר כדי ליצור דרמה זולה, נצלנית, מתחסדת.

לא הכל רע בסרט הזה. דאלדרי לא איבד את הטאץ' בעבודה עם ילדים, והליהוק של 3 הגיבורים מוצלח במיוחד. ואפילו מרטין שין מצליח איכשהו לצאת מהסרט הזה בכבוד. רוני מארה, שחקנית מעולה בד"כ, הולכת כאן לאיבוד, אבל היא לפחות לא מקלקלת. ודאלדרי גם עמד בפיתוי האמריקאי ולא הכריח את כולם לדבר אנגלית. למעשה, רוב הסרט הזה מדבר פורטוגזית. אבל דאלדרי עבד מאוד קשה ב"טראש" כדי לכופף את הכל לצורכי סיפור מרגש, מניפולטיבי, ובדרך הוא שכח שאני צריך להאמין לאנשים האלו כדי שאני אלך איתם, אהיה חרד לגורלם, אתרגש איתם. אני לא מאמין לאף רגע ב"טראש".

כדרכם של סרטים מערביים המסתכלים על החיים בעולם השלישי בהתנשאות, "טראש" אף הופך לסרט מטיף ('קדימה המהפכה!'), אבל אין לו שום זכות לומר דבר וחצי דבר. הוא לא באמת מספר לי על החיים בברזיל. הוא לוקח את תלאות החיים בזבל והופך אותם לחומר בידורי שישטוף את המצפון המערבי. מנצל את מציאות החיים המעיקה כדי להפוך אותה ללחם ושעשועים לקהל המערבי השבע. סרט די דוחה לטעמי, "טראש".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s