הלוואי והייתי כאן: משבר הגיל האמצעי

(שם הסרט במקור: Wish I was Here)

האמת היא שלא ציפיתי להרבה מהסרט הזה. חשבתי שהוא יהיה חמוד, חביב, וזניח. והוא אכן כזה: חמוד, חביב, וזניח. אבל בהפוך ממה שיאיר רוה חושב, אני הרגשתי שדווקא ההתחלה היתה מפוזרת, מבולבלת, ולא ממש ברורה. ורק אחרי כחצי שעה, כשהסרט פתאום מתקבע על איזושהי הנחת יסוד, ולא זז ממנה יותר מדי, רק אז התחלתי להתחבר לסרט (עד שהסוף מקלקל קצת. אבל האמצע די סבבה).

"כשהיינו ילדים, אני ואחי חלמנו שאנחנו גיבורי על המצילים את העולם מפלישה של חייזרים, או משהו כזה. כשהתבגרתי הבנתי שאנחנו דווקא האנשים הפשוטים, אלו שזקוקים להצלה" – ככה נפתח (ומסתיים) הסרט הזה. מעין הבנה שהחיים זה מה שיש, וצריך ללמוד למצוא את הטוב שבהם. והסרט הזה מנסה לעקוב אחרי גבר במשבר. הוא שחקן מובטל שחי, פחות או יותר, על המשכורת של אשתו, שגם מממנת את הרווחה של ילדיהם המשותפים, יש לו אח מטורלל שממנו הוא מנוכר כבר תקופה ארוכה, והאבא שלו, שהכריח אותו לשלוח את הילדים לבי"ס יהודי, מה שמוסיף לקקופוניה הכללית, מודיע פתאום שהוא מפסיק לשלם על בית הספר הזה.

החיים של הגיבור שלנו לא מבריקים, והוא די מבולבל. הוא מחפש את עצמו. ואז אבא שלו נעשה חולה.

WISH I WAS HERE

הבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא להמשיך לקרוא