הלוואי והייתי כאן: משבר הגיל האמצעי

(שם הסרט במקור: Wish I was Here)

האמת היא שלא ציפיתי להרבה מהסרט הזה. חשבתי שהוא יהיה חמוד, חביב, וזניח. והוא אכן כזה: חמוד, חביב, וזניח. אבל בהפוך ממה שיאיר רוה חושב, אני הרגשתי שדווקא ההתחלה היתה מפוזרת, מבולבלת, ולא ממש ברורה. ורק אחרי כחצי שעה, כשהסרט פתאום מתקבע על איזושהי הנחת יסוד, ולא זז ממנה יותר מדי, רק אז התחלתי להתחבר לסרט (עד שהסוף מקלקל קצת. אבל האמצע די סבבה).

"כשהיינו ילדים, אני ואחי חלמנו שאנחנו גיבורי על המצילים את העולם מפלישה של חייזרים, או משהו כזה. כשהתבגרתי הבנתי שאנחנו דווקא האנשים הפשוטים, אלו שזקוקים להצלה" – ככה נפתח (ומסתיים) הסרט הזה. מעין הבנה שהחיים זה מה שיש, וצריך ללמוד למצוא את הטוב שבהם. והסרט הזה מנסה לעקוב אחרי גבר במשבר. הוא שחקן מובטל שחי, פחות או יותר, על המשכורת של אשתו, שגם מממנת את הרווחה של ילדיהם המשותפים, יש לו אח מטורלל שממנו הוא מנוכר כבר תקופה ארוכה, והאבא שלו, שהכריח אותו לשלוח את הילדים לבי"ס יהודי, מה שמוסיף לקקופוניה הכללית, מודיע פתאום שהוא מפסיק לשלם על בית הספר הזה.

החיים של הגיבור שלנו לא מבריקים, והוא די מבולבל. הוא מחפש את עצמו. ואז אבא שלו נעשה חולה.

WISH I WAS HERE

הבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא חוסר המיקוד שלו. הסצינות ערוכות בקופצניות, בחוסר מנוחה, והדרמה לא מוצאת את הזמן שלה לחלחל, לרגש, לתפוס אותי. גם בסצינות יותר ארוכות העריכה משנה זויות כל הזמן, הופכת את השפה הקולנועית לעצבנית, חסרת מנוחה. אבל אחרי אקספוזיציה מבלבלת שדוחסת לתוכה יותר מדי דברים (כל היידישקייט בסרט הרגיש לי מביך במיוחד) הסרט מאט את הקצב. האבא חולה, וצריך לטפל בו. זה הופך להיות מרכז הסרט. והרגש מתחיל לחלחל. הסצינות היפות לטעמי בסרט הן אלו שבהן זאק בראף, כבמאי, פשוט מקשיב לאנשים. סצינה שנחרתה לי בזכרון במיוחד היא אחת בין קייט הדסון, בתפקיד האשה האוהבת (הדסון מפתיעה כאן במשחק רגוע ובטוח בעצמו) מדברת עם האב הגוסס, מספרת לו סוד פרטי. סצינה יפה אחרת היא שיחה בין אותה הדסון לבין הגיבור הראשי של הסרט על גלידה (הוא חווה את האושר הכי גדול שלה דווקא כשהוא ראה אותה מרחוק מאוד. וידוי יפה). עוד סצינה יפה מתחילה דווקא במשגל שמופרע ע"י שיחת טלפון. השיחה עצמה מרגשת בגלל הביצוע של שני השחקנים המעורבים בה, ובגלל הנשימה של הבמאי בחדר העריכה באותה סצינה. כשהסרט הזה לוקח את הזמן להקשיב לאנשים, הוא כן, חם, אוטנתי, אנושי, ומקסים. כשהוא זורק למיקס את כל שאר האלמנטים (יהדות אמריקאית, התבגרות, אהבה למדע בדיוני כאנטי-תיזה להתבגרות, וכן, גם משבר זהות של גבר בגיל האמצעי), הכל הופך לסלט מבולבל ולא כל כך קוהרנטי.

ועד כמה שהסרט הזה חילוני, בסופו של דבר הוא אכן מוכיח, מבלי שהוא ירצה בכלל, שאלהים עובד בדרכים נסתרות. הדברים מסתדרים אולי בצורה הוליוודית קצת בסוף, אבל זה אולי העניין – אין לנו, לאנשים הפשוטים, תשובות מן המוכן. אנחנו צריכים פשוט לנסות לחיות את החיים הכי טוב שאנחנו יכולים. ואנחנו, אלו שזקוקים להצלה, סביר להניח שאכן נמצא ישועה, כזו או אחרת, בדרכים לא צפויות. תמיד לא צפויות. כי ככה אלהים עובד.

אז כן, זה ממש לא סרט שחובה לצפות בו. אבל אם כבר ראיתם את "בין כוכבים", וגם את "מיתה טובה", ולא פספסתם את "גט" ואת "התבגרות", צפיה בסרט הזה לא תזיק, ואולי אף תוציא אתכם עם חיוך קטן מהאולם. זה גם משהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s