כשערב יורד על בוקרשט: המדיום הוא המסר

(שם הסרט במקור: Când se Lasa Seara Peste Bucuresti Sau Metabolism)

היחס שלי לקורנליו פורומבויו אינו קונסיסטנטי. את "12:08 מזרחה לבוקרשט" סימפטתי. החלק הראשון של הסרט הזה היה מעייף, אבל החלק השני, המתרחש כולו במקום אחד (תחנת טלויזיה) היה משעשע מאוד. סרטו השני, "שם תואר: משטרה" היה אחד מהסרטים שהכי שעממו אותי בשנים האחרונות. היו בו שוטים ארוכים-ארוכים שבהם לא קורה דבר. הדיון התיאורטי שבו היה מעניין, אבל הוא הוטבע בתוך סרט סטאטי להחריד. סרטו האחרון של פורומבויו הוא מעין שילוב של השניים הקודמים שלו: לא, הוא לא שעמם אותי. אבל כן, הוא מתרכז בדיון תיאורטי, ונותן לו קדימות על פני העלילה עצמה. ועם זאת, הכשרון הנפלא של פורומבויו לכתיבת דיאלוגים קיים גם כאן, ומכיוון שהסרט הוא ברובו סדרה של שיחות, פעולות של אנשים, לא השתעממתי.

במאי מאוהב בשחקנית המשנה של הסרט שהוא מצלם. הוא מפברק יום מחלה, לוקח לעצמו יום חופש מהצילומים, ומזמין את אותה שחקנית אליו ליום חזרות על סצינה אחת. מתפתח סטוץ. האם הוא יתפתח למשהו יותר עמוק?

הבמאי והשחקנית בחזרות לסצינה בסרט שבתוך הסרט שבתוך החיים

הבמאי והשחקנית בחזרות לסצינה בסרט שבתוך הסרט שבתוך החיים

זה, פחות או יותר, תקציר העלילה. אבל הסרט לא באמת חוקר את הלב ואת נפש דמויותיו. הוא יותר מתרכז במה שהן אומרות. כבר בסצינה הראשונה הבמאי מסביר לשחקנית (ולנו, הצופים) את ההבדל בין עבודה קולנועית עם פילם, פורמט שהולך ונעלם, לבין עבודה עם מצלמות דיגיטליות. הרעיון הוא שאנחנו, כולנו, חווים אחרת את ה להמשיך לקרוא