כשערב יורד על בוקרשט: המדיום הוא המסר

(שם הסרט במקור: Când se Lasa Seara Peste Bucuresti Sau Metabolism)

היחס שלי לקורנליו פורומבויו אינו קונסיסטנטי. את "12:08 מזרחה לבוקרשט" סימפטתי. החלק הראשון של הסרט הזה היה מעייף, אבל החלק השני, המתרחש כולו במקום אחד (תחנת טלויזיה) היה משעשע מאוד. סרטו השני, "שם תואר: משטרה" היה אחד מהסרטים שהכי שעממו אותי בשנים האחרונות. היו בו שוטים ארוכים-ארוכים שבהם לא קורה דבר. הדיון התיאורטי שבו היה מעניין, אבל הוא הוטבע בתוך סרט סטאטי להחריד. סרטו האחרון של פורומבויו הוא מעין שילוב של השניים הקודמים שלו: לא, הוא לא שעמם אותי. אבל כן, הוא מתרכז בדיון תיאורטי, ונותן לו קדימות על פני העלילה עצמה. ועם זאת, הכשרון הנפלא של פורומבויו לכתיבת דיאלוגים קיים גם כאן, ומכיוון שהסרט הוא ברובו סדרה של שיחות, פעולות של אנשים, לא השתעממתי.

במאי מאוהב בשחקנית המשנה של הסרט שהוא מצלם. הוא מפברק יום מחלה, לוקח לעצמו יום חופש מהצילומים, ומזמין את אותה שחקנית אליו ליום חזרות על סצינה אחת. מתפתח סטוץ. האם הוא יתפתח למשהו יותר עמוק?

הבמאי והשחקנית בחזרות לסצינה בסרט שבתוך הסרט שבתוך החיים

הבמאי והשחקנית בחזרות לסצינה בסרט שבתוך הסרט שבתוך החיים

זה, פחות או יותר, תקציר העלילה. אבל הסרט לא באמת חוקר את הלב ואת נפש דמויותיו. הוא יותר מתרכז במה שהן אומרות. כבר בסצינה הראשונה הבמאי מסביר לשחקנית (ולנו, הצופים) את ההבדל בין עבודה קולנועית עם פילם, פורמט שהולך ונעלם, לבין עבודה עם מצלמות דיגיטליות. הרעיון הוא שאנחנו, כולנו, חווים אחרת את המדיומים השונים, ומשתנים כתוצאה מכך. כמה סצינות לאחר מכן, בארוחה במסעדה סינית, הוא מעלה את התיזה שבגלל שהמזרח אסייתים אוכלים עם מקלות, ולא עם מזלגות וסכינים, הם גם מבשלים את האוכל שלהם אחרת, בחתיכות קטנות, כדי שיוכלו גם לאכול אותו עם מקלות, ולא כסטייקים גדולים, שהמקלות לא יוכלו לפרק לחתיכות. המדיום (הפילם/ דיגיטלי, או מזלגות-סכינים/ מקלות אכילה) קובע את התוכן, ולא ההפך.

והסרט עצמו מנסה ליישם את התיזה הזו. הוא, למשל, משחק עם הזמן הקולנועי. כל הסרט בנוי משוטים ארוכים ודי סטאטיים. כל סצינה בסרט היא שוט אחד. אבל במקום שבו בסרטים רגילים העריכה חותכת ומביאה את הפעולה הבאה כדי למשוך את העניין של הצופה, פורומבויו נשאר בכוונה ומחכה. למשל: נסיעה. תוך כדי שיחה, הטלפון שלה מזמזם כל הזמן (כנראה החבר/ האקס שלה). היא לא רוצה לענות, כי היא מדברת עם הבמאי. באיזשהו שלב נמאס לה. היא מבקשת מהבמאי שיעצור רגע בצד. היא יורדת מהרכב, מתרחקת ויוצאת מטווח הראיה שלנו. הבמאי נשאר באוטו, ומדליק סיגריה. ו…כלום. בסרט רגיל היינו כבר עוברים לראות את השיחה של הבחורה, או משנים זוית ראיה לראות את ההשפעה של הרגע הזה על הבמאי, או עוברים כבר לסצינה הבאה. פורומבויו מבקש לבחון את המושג הזה, זמן קולנועי. הוא נשאר רגעים ארוכים על פריים שלא קורה בו דבר. הבמאי מעשן. הרחוב הרומני סואן בחוץ. אבל לא באמת קורה משהו. אחרי זמן ארוך השחקנית חוזרת לרכב ונוסעים. ומה קרה בכל הזמן שעבר בינתיים? כלום. או בעצם עולם ומלואו. אבל הוא לא נראה על המסך.

צ'ופסטיקס. הבמאי והשחקנית אוכלים בחיים האמיתיים שבתוך הסרט.

צ'ופסטיקס. הבמאי והשחקנית אוכלים בחיים האמיתיים שבתוך הסרט.

ובכלל, השוטים הארוכים של הסרט. זמן אמיתי. שיחות חולין, או שיחות פילוסופיות. או אפילו בדיקה מדוקדקת ומפורטת מאוד של סצינה ספיציפית בסרט. הכל טוב ויפה. אבל האם זה באמת מעניין את הצופים (אותי) באולם? לא בטוח. אני לגמרי בעד סרטים שבהם הדמויות מדברות ומדברות, ודרך הדיבורים מכירות אחת את השניה. "לפני הזריחה/ שקיעה/ חצות" למשל. או "2 בלילה" הישראלי. אבל באלו הדגש הוא על הדמויות. הפילוסופיה של הסרט נובעת מהסיפור. פורומבויו הופך את הסדר. קודם הפילוסופיה, המסר, ואח"כ הטיפול בדמויות, בסיפור עצמו. לכאורה זה כל הרעיון – המדיום הקולנועי משפיע על התוכן. אבל כשהתוכן הופך למשני בסרט, כשסיפור הרומן הזה בעצם לא מתפתח, או יותר נכון, הוא עובר את השלבים שבו בצורה כמעט שרירותית, אז הסרט הזה הופך להיות הרצאה באוניברסיטה ולא סרט עם דמויות בשר ודם. ולכן הוא גם לא באמת משאיר חותם. המעורבות הרגשית שלי בסרט היא מינימלית, ואני מקשיב בעניין לשיחות (כי אני מתעניין במסר) אבל אני לא באמת הולך עם הדמויות למסע רגשי שבסופו קתרזיס.

אז כן, זה סרט חביב (בעיקר בגלל השחקנים הטובים, ובגלל הדיאלוגים). ויש בו הומור (שנובע מהדיאלוגים, אבל גם משעשוע של הבמאי, שהופך בסצינה אחת את היוצרות, ואת אותה סצינה שעליה הם חזרו כל כך ביסודיות הוא מקיים גם במציאות, אבל הפוך), אבל הסרט, כמו שהוא, מיועד לדעתי למביני קולנוע בלבד. לסטודנטים לתקשורת או לקולנוע, או לתיאורטיקנים של קולנוע. אבל אנשים שמחפשים סיפור מרגש על אנשים, שאולי יש בו תובנה כלשהי (אבל לא חייבים), הסרט הזה די יעייף אותם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s