וינסנט הקדוש: ניצוץ מלאכי באדם האנושי

(שם הסרט במקור: St. Vincent)

הסצינה האחרונה של הסרט, זו שאנו רואים כבר על רקע הכותרות,  מתארת רגע יומיומי בחייו של אותו וינסנט משם הסרט. הוא מקשיב לשיר שהוא אוהב, שר-ממלמל את מילותיו, ומשקה את הגינה (או במקרה של הוינסנט הספציפי הזה – עציץ מרופט עם דגלונצ'יק מצ'וקמק של אמריקה). אני מסתכל על הסצינה הזו וחושב: או.קיי, ומה הפואנטה? אין פואנטה. זהו פשוט רגע פרטי, חביב, ומקסים בחייו של אדם.

וזה הסרט. כי אנחנו לא צריכים להביט אל הכוכבים, אל הסלבריטאים, אל גיבורי העל, אל אלהים – כדי ליצור לנו מודלים לחיקוי. האנשים שאנחנו צריכים להעריץ נמצאים ממש בסביבתנו – הורים, בני זוג, חברים, שכנים.

יש סרטים על גיבורי על. ועל מלחמות עם חייזרים. ועל מלחמות בפשע. ויש דרמות קורעות לב על מחלות סופניות. ויש קומדיות מטופשות למכביר. ובאמצע יש את "וינסנט הקדוש". סרט פשוט, קטן, אנושי, וחם. ודווקא בגלל שהוא לא לוחץ לשום כיוון – הוא לא מנסה להיות מצחיק מאוד (למרות שבמשך רוב הסרט היה לי חיוך על הפנים) והוא לא מנסה ללחוץ בכוח על הדמעות (למרות שיש גם כמה רגעים מאוד מרגשים בסרט הזה) – דווקא בגלל הפשטות שלו הוא הקסים אותי כל כך.

st. vincent

נעמי ווטס, שחקנית מעולה להמשיך לקרוא