וינסנט הקדוש: ניצוץ מלאכי באדם האנושי

(שם הסרט במקור: St. Vincent)

הסצינה האחרונה של הסרט, זו שאנו רואים כבר על רקע הכותרות,  מתארת רגע יומיומי בחייו של אותו וינסנט משם הסרט. הוא מקשיב לשיר שהוא אוהב, שר-ממלמל את מילותיו, ומשקה את הגינה (או במקרה של הוינסנט הספציפי הזה – עציץ מרופט עם דגלונצ'יק מצ'וקמק של אמריקה). אני מסתכל על הסצינה הזו וחושב: או.קיי, ומה הפואנטה? אין פואנטה. זהו פשוט רגע פרטי, חביב, ומקסים בחייו של אדם.

וזה הסרט. כי אנחנו לא צריכים להביט אל הכוכבים, אל הסלבריטאים, אל גיבורי העל, אל אלהים – כדי ליצור לנו מודלים לחיקוי. האנשים שאנחנו צריכים להעריץ נמצאים ממש בסביבתנו – הורים, בני זוג, חברים, שכנים.

יש סרטים על גיבורי על. ועל מלחמות עם חייזרים. ועל מלחמות בפשע. ויש דרמות קורעות לב על מחלות סופניות. ויש קומדיות מטופשות למכביר. ובאמצע יש את "וינסנט הקדוש". סרט פשוט, קטן, אנושי, וחם. ודווקא בגלל שהוא לא לוחץ לשום כיוון – הוא לא מנסה להיות מצחיק מאוד (למרות שבמשך רוב הסרט היה לי חיוך על הפנים) והוא לא מנסה ללחוץ בכוח על הדמעות (למרות שיש גם כמה רגעים מאוד מרגשים בסרט הזה) – דווקא בגלל הפשטות שלו הוא הקסים אותי כל כך.

st. vincent

נעמי ווטס, שחקנית מעולה בד"כ, משחקת כאן זונה רוסיה בהריון. והמבטא הרוסי שלה כל כך מזויף. וכריס או'דאוד, שלא ראיתי הרבה דברים שהוא עשה, אבל מה שראיתי אהבתי, הוא משחק מורה ממוצא אירי. והמבטא שלו כל כך מזויף. אבל גם בהופעות המפוקפקות שלהם יש לב חם שפועם. איכשהו, גם מתחת לאיפיוני המשחק המאולתרים משהו של השחקנים האלו ניתן להבחין בדמויות משנה אנושיות שתורמות לסוג של הבנה של הדמויות הראשיות.

ואלו משוחקות נפלא ע"י ביל מארי, קומיקאי נפלא שמרגש ומצחיק, לפעמים בעת ובעונה אחת. וע"י מליסה מקארת'י, שהזכירה לי את מה שכבר כמעט שכחתי – שפעם, לפני שהיא החליטה להיות מלכת הקומדיות שבהן נשים מחליטות שגם הן יכולות לתקוע גרעפסים, להפליץ, לשלשל, ולעשות עוד כמה דברים כאלו, פעם, לפני כל זה, היא היתה סוקי. החברה הכי טובה של לורליי גילמור, האמא של רורי גילמור. בסדרה "בנות גילמור". פעם היא שיחקה דמות אנושית חמה ומקסימה.

וכאן התסריט מזמן לה דמות מורכבת. דמות של אשה שנרמסת תחת נסיבות החיים. אשה שנאלצת לעזוב את בעלה הבוגדני, לטפל לבדה בילד שלה, לעבוד שעות ארוכות כדי לפרנס (ולהזדקק לשירותיו של השכן, הוא וינסנט משם הסרט), ולנסות להדוף את נסיונותיו של האב לקבל משמורת על הילד. החיים הקשים סוגרים עליה, והיא מנסה בכל כוחה הדל לשמור על המעט שיש לה. ומליסה מקארת'י, בתבונה רבה, מגלמת את הדמות הזו כאשה בשר ודם, כזו שמחייכת מדי פעם, ומתעצבנת לפעמים, ובוכה לפעמים, ומרגשת רוב הזמן. אשה שאני יכול להאמין לה.

ויש גם ילד. ג'יידן ליברהר. ילד אינטלגנטי ומקסים, שמבוים ע"י הבמאי הטירון ת'יאודור מלפי ביד בוטחת ורגועה.

והעריכה של הסרט מאזנת בצורה יפהפיה בין כל הדמויות האלו, יוצרת סביבה שאני יכול להאמין לה, עולם ומלואו של אנשים פגומים שנושאים בתוכם ניצוץ מלאכי.

סרט פשוט ואינטלגנטי, מקסים ומאוד מקורקע באדמה. סרט שמאמין בבני אדם, למרות כל הציניות הניבטת מהם. כי מתחת לכל זה, לפי מלפי, יש לב חם. גם אם כל מה שהוא עושה הוא להשקות עציץ.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s