רוז ווטר: הפסיכולוגיה של הפוליטיקה

ג'ון סטיוארט הוא מגיש בטלויזיה. הוא מזוהה בעיקר עם ה"דיילי שואו", מעין מגזין חדשות הומוריסטי. או אולי מגזין הומוריסטי שמתייחס לחדשות. והנה, בעקבות סיפור אמיתי שיש לו נגיעה ישירה ל"דיילי שואו", סטיוארט גם מביים סרט לקולנוע.

אז הלכתי לסרט הזה עם חששות. הרי לביים סרט זה מקצוע. צריך לדעת הרבה דברים כדי לביים. ולג'ון סטיוארט יש הרבה כוונות טובות, אבל האם יש לו יכולת?

אחרי הצפיה בסרט התשובה שלי היא: לא. וגם כן. ואיכשהו אני בעד הסרט הזה. למרות החסרונות שלו.

rosewater

החלק העיקרי של הסרט מתאר את מעצרו של גיבור הסרט, עיתונאי בריטי ממוצא אירני, ע"י שירותי הביון האירנים. מאזי בהארי הוא עיתונאי שנשלח לסקר את הבחירות באירן ב-2009. היה ברור שהאופוזיציה הולכת לנצח, אבל גם די ברור שהיא הפסידה בגלל זיופי בחירות. ובאמצע – בהארי, שהריח סיפור טוב, ובהיותו יליד אירן גם הראה אכפתיות למקום, נשאר לדווח. ראיון הומוריסטי שהעניק לג'ון סטיוארט הובן לא נכון ע"י האירנים וגרם למעצרו.

כל הפסקה שלמעלה ממלאת את החלק הראשון של הסרט. החלק הפחות טוב. יש בו כמה רעיונות בימויים טכניים, כמו שימוש בהשתלת תמונות ממוחשבות ברחוב בו גיבור הסרט עובר, או שימוש בהאשטג מעופפים, כל מיני עזרים ויזואלים שלטעמי מכסים על תסריט רופף שלא ממש החליט מה הוא רוצה.

אבל מהרגע שהסרט מתייצב על חיים של אסיר, משהו בסרט הזה הופך למעניין. ודווקא בגלל שהתסריט די חסר כאן, ולא הרבה קורה (פיתוח התסריט לוקה בחסר), דווקא בגלל הסטאטיות של המצב, מוצא כאן סטיוארט קרקע פורה לנסיונות בימויים מעניינים. גאל גרסיה ברנאל מבריק ממש בגילום הדמות הזו, שעוברת את כל שלבי החרדה, עד ליציאה ממנהרת האימה בצד השני, וסטיוארט עצמו מצליח להיכנס מתחת לעור של הדמות הראשית שלו, להכניס אותנו אל תוך מוחה, מחשבותיה, הרגשות שמציפים אותה, הפחד וההתגברות עליו.

בהארי מנהל בסרט שיחות עם אביהו המנוח ועם אחותו. בחלק מהזמן הם אפילו נראים על המסך. הם נמצאים איתו שם, בתוך כלאו. סטיוארט מאניש את מחשבותיו של בהארי, וברנאל מצליח להמחיש בעזרת עבודת גוף יוצאת דופן את כל מצבי הרוח, הלחץ, הפחד, וההתגברות על הפחד. "רוז ווטר" הוא, בסופו של דבר, עבודה קולנועית שמצליחה להיצמד ברגעים רבים לתודעתו של אדם במצב קיצוני. וזה לא עניין של מה בכך.

כל החלק השני של הסרט הוא חקירה מרתקת של ציות. הבנה של מנגנון הכניעה שלנו לסמכות, ותהליך המחשבה המפרק את עניין הציות הזה, מפרק את ההיררכיה. ההבנה של בהארי שהכוח ששוביו מפעילים עליו נובע מפחד, מפראנויה אפילו – ההבנה הזו משחררת אותו. הרי הוא לא מרגל, ואין להם הוכחות כאלו. הם רק רוצים הודאה ממנו שהוא כזה. אבל רק כשהוא מבין שהם מ-פ-ח-ד-י-ם, רק אז הוא יכול לנהל איתם משחקים, להתחיל לקחת את הכוח לידיו (זו סצינת המסאז'ים, המצחיקה והמרתקת גם יחד). ואת תהליך ההבנה הזה מתאר סטיוארט (בשיתוף עם ברנאל) בצורה מעוררת הערכה.

אז נכון שההחלטה לדבר אנגלית בסרט תמוהה קצת (סביר להניח שבמציאות דיברו פרסית, והרי יש ב"רוז ווטר" גם כמה מילים בפרסית, אז למה לא עד הסוף), וההחלטה האחרת ללהק לתפקיד החוקר שחקן דני (קים בודניה, סדרת הטלויזיה "הגשר") תמוהה גם היא (בודניה מאוד משתדל, אבל אין לו הרבה עם מה לעבוד). ונכון גם שסגמנט "הילארי קלינטון" שולף אותי לגמרי מההחוויה הקולנועית (עד עכשיו הייתי צמוד לתודעה של הגיבור, ופתאום סטויארט מרגיש צורך להסביר לי מה קרה בינתיים). ונכון, ונכון, ונכון…

ועם זאת, משהו בסרט הזה נותר נאמן לפסיכולוגיה של הדמות הראשית, ודרכה הוא גם מסביר לי עם הפסיכולוגיה של הפוליטיקה של דיקטטורות בכלל, ושל אירן בפרט, ואת זה הוא עושה באינטלגנציה ובכשרון המצאה מרשים. לא סרט נטול ערך "רוז ווטר", גם אם הוא פגום לפרקים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s