איש חשוב מאוד: מה, זה באמת ככה?

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על הסדרה הזו, אבל זה קשה. זה קשה כי כל פרק בערך אני מתהפך על הסדרה הזו.

או שאני מוקסם ממנה, או שאני מרגיש דחיה ואפילו גועל.

או שאני מתרגש למראה סצינות כתובות ובעיקר משוחקות ומבוימות בעדינות והבנה עמוקה של האנושיות שמניעה את כולנו, או שאני מרגיש לעיתים שהמנגנון המניע את הסדרה כולה גלוי, שקוף מדי.

או שאני ממש רוצה לראות מה יקרה בפרק הבא, או שאני כמעט מסית את עיניי ממה שאני רואה.

אוהבת לא אוהבת. אלמה דישי ב"איש חשוב מאוד"

אוהבת לא אוהבת. אלמה דישי ב"איש חשוב מאוד"

ואני חושב שהשאלה העיקרית העולה מצפיה ב"איש חשוב מאוד" היא: מה, זה באמת ככה? מה, הדקדנס של האנשים האלו הוא עד כדי כך בוטה וקיצוני?

כמובן שהתשובה הצפויה היא: לא, מה פתאום. זה רק מוגזם מאוד לצורך יצירת מנגנון דרמטי לסדרה טלויזיונית. ובכל זאת, במקום שבו יש עשן, יש גם אש, לא? ובהשאלה – גם אם הניוון של כל האנשים האלו הוא כל כך קיצוני, גם אם סקס, סמים, וטכנו (שהחליף את הרוקנרול של פעם) הם כל כך נפוצים בחיים של הדמויות בסדרה הזו, עדיין יש איזושהי אמת בסיסית מאוד לא נעימה בחיים של יהודה לוי, ושל כל היהודה-לוי האחרים שקורות חייהם אמורים לזעזע את כל צרכני הגיא-פינסים למינהו.

מישהי שמאוד אוהבת את בריטני ספירס פעם הזדעזעה עמוקות כשאמרתי לה שלדעתי כל מה שקרה לספירס הזאת אז, עם הגירושים וכל השאר, הכל מגיע לה. באמת שאין לי רחמים לתאבי פרסום חסרי כשרון. אבל ליהודה לוי יש כשרון. הוא אחלה שחקן. האם הוא קורבן של שיטה שמטפחת פרסום מעל הכל, או שהוא תוצר של מערכת כזו?

במהלך הצפיה בפרקים הראשונים של "איש חשוב מאוד" היתה לי תחושה ש להמשיך לקרוא