סיכום שנת 2014

לכאורה זו היתה שנה נורמלית. הרי ככה זה מתנהל בעולם הגדול, שם בחוץ: בתחילת השנה – האוסקרים, הסרטים המכובדים שעדיין נהנים מאבק הכוכבים של הטקס הנוצץ. בסוף השנה – מתכוננים לאוסקר של השנה הבאה, והתחלת הטפטוף של הסרטים שימלאו את רשימות המועמדים של אותו טקס כל כך נכסף. ובאמצע – שממה. קצת פסטיבלים, קצת סרטי סינמטקים – אבל בכל הנוגע להפצה מסחרית – לא הרבה יותר מזה.

לא מדויק. בתחילת השנה הגיעו למסכים בישראל כמה סרטים מצוינים ממש. גם בסופה. באמצע אכן היתה סוג של שממה. אבל היתה נקודת אור אחת. בעצם, לא נקודת אור. יותר כמו פנס עצום מימדים מכוון ישר לעין. הקולנוע הישראלי. הסרטים הישראלים שהופצו השנה (וגם אלו שמתרגשים עלינו בשנה הבאה) היו פשוט תענוג. מיצירות מופת של ממש, לסרטים מצוינים, דרך סרטים מקסימים, סרטים חביבים, ועד, כן, גם סרטים רעים ממש. הקולנוע הישראלי מראה נוכחות של ממש על המסכים בישראל, והקהל הישראלי נוגס בתאווה. הסרט הנצפה ביותר בישראל ב-2014 היה סרט ישראלי (והוא מכר לפחות כפול מכל סרט הוליוודי אחר). ולא מעט סרטים ישראלים אחרים היו רבי מכר. גם איכות וגם כמות – הקולנוע הישראלי של 2014 הגיע לשיא משמח במיוחד. ויותר מכך – זהו שיא שנמשך לאורך כל השנה. לא עוד סרטים ישראלים שנדחסים לחלון צר שבין יוני לספטמבר (פסטיבל ירושלים עד לפרסי אופיר). סרטים ישראלים נמצאים כאן כל השנה, וחלק לא קטן מהם מרוממי נפש ממש. לא פלא שרשימת 10 סרטים שהכי אהבתי השנה מכילה לא פחות מ-5 סרטים ישראלים. כן, חצי מהסרטים הכי טובים השנה לטעמי (טובים בכל קנה מידה. לא טובים ביחס לזה שזה ישראלי, אלא טובים כערך מוחלט. מצוינים, מרגשים, מצחיקים, נפלאים) הם סרטים כחול לבן.

ועם זאת, עדיין אני מוצא הרבה סרטים מצוינים שאינם מופצים כאן. אז שוב, כבכל שנה, הרכבתי לפוסט סוף השנה שלי שתי רשימות: 10 הסרטים שאהבתי השנה מתוך אלו שהופצו, ועוד סרטים שאהבתי השנה, אבל לא הופצו מסיבות שונות ומשונות. אז הנה הם באים, שתי רשימות עשרת הגדולים שלי.

לפני שאני אגש לרשימה עצמה, אציין כאן בקצרה סרטים שאהבתי אבל השארתי מחוץ לעשיריה:

לוויה בצהרים (אדם סנדרסון, ישראל), נעלמת (דיויד פינצ'ר, ארה"ב), לפני החורף (פיליפ קלודל, צרפת), התחלה חדשה (ג'ון קארני, ארה"ב), יומיים ולילה (האחים דארדן, בלגיה), ציידי ראשים (מורטן טילדום, נורבגיה), נימפומנית (לארס פון טרייר, דנמרק), רק ג'יגולו (ג'ון טורטורו, ארה"ב), לאנצ'בוקס (ריטש באטרה, הודו), אני, עצמי, ואמא שלי (גיום גאליין, צרפת), רכבת הקרח (בונג ג'ון הו, דרום קוריאה), פילומנה (סטיבן פרירס, אנגליה), דבש (ולריה גולינו, איטליה), מועדון הלקוחות של דאלאס (ז'אן מארק ואלה, ארה"ב).

ועכשיו, לעשרת הגדולים להמשיך לקרוא

היפוכונדר מבריק: מצחיק, אבל

(שם הסרט במקור: Supercondriaque)

איזה בלגן הסרט הזה.

דני בון הוא אולי הקומיקאי הכי גדול בצרפת. הוא גם במאי מצליח, ולפני "מחוברים לחיים" הוא החזיק בשיא המכירות של איזשהו סרט צרפתי בהיסטוריה ("ברוכים הבאים לצפון", סרט שהוא ביים וכיכב בו). לדני בון יש דיוק קומי פנטסטי, תזמון נפלא, והוא פשוט יודע את העבודה. מקצוען אמיתי.

קאד מראד הוא שחקן צרפתי שאני אוהב. הכרתי אותו כשראיתי אותו בסרט מרגש שנקרא "אל תדאגו, הכל בסדר". הוא שיחק שם את אביה של גיבורת הסרט (מלאני לורן). הוא אפילו זכה בפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית על גילום התפקיד הדרמטי הזה. כמה שנים לאחר מכן ראיתי אותו ב"ברוכים הבאים לצפון", שהזכרתי כאן למעלה, וגם שם הוא היה מצוין לטעמי, ומצחיק מאוד. באותו הזמן הכרתי מישהי צרפתיה. שאלתי אותה איך זה קורה ששחקן דרמטי משובח לוהק לקומדיה פשוטה אך מצחיקה, ואיך הוא כל כך טוב בה. "זה הפוך", היא אמרה לי. הוא קומיקאי ידוע בצרפת, שלוהק במפתיע לתפקיד דרמטי (ב"אל תדאגו, אני בסדר"), והצליח בו.

Supercondriaque

אז הנה שני האסים האלו חוזרים יחד לקומדיה נוספת. וכן, שניהם עושים עבודה מצוינת. וכן, זה סרט מצחיק. אבל להמשיך לקרוא

חיים כפולים: חיים של אחרות

(שם הסרט במקור: Zwei Leben)

לפני כמעט עשור הגיע משום מקום סרט גרמני שהפך ללהיט גדול, ואפילו זכה באוסקר. קראו לו "חיים של אחרים". והנה מגיע סרט גרמני נוסף שמנסה לחקות את אותה הצלחה. הוא לא מצליח.

אני מניח שהסצינה המסיימת את הסרט הזה היתה נקודת ההתחלה של התסריטאי. נקודה שבה הוא התחיל לחקור 'איך הגענו עד הלום'. מישהי מתה, והגילויים אודותיה מלאי מסתורין. אבל הסרט מערבב שני ז'אנרים שונים, ובדיוק במקום שבו "חיים של אחרים" היה כל כך מוצלח, זהו המקום בו "חיים כפולים" כושל.

הסרט אמנם מתחיל מנקודה מסוימת (לא נקודת הסיום), ואז חוזר אחורה כדי לחזור אח"כ קדימה. זו תחבולה שחוזרת בהרבה סרטים, ואני אף פעם לא מבין בשביל מה זה טוב. אבל זה עוד זניח. יש כאן נסיון כן לחקור סיפור עוול גדול שנעשה עוד בזמן הנאצים. ואחרי הנאצים, הגיעו הרוסים, וגרמניה נחצתה לשניים – מערב גרמניה הדמוקרטית, ומזרח גרמניה הקומוניסטית. ובתוך כל זה – אנשים שנעשה להם עוול. הם היו ילדיהם וילדותיהם של חיילים נאצים ונשים נורבגיות (מתוך כוונה נאצית לשיבוח הגזע, או סתם מתוך רומנים רגעיים), והם נלקחו מאימותיהם הנורבגיות אל בתי יתומים גרמנים. אחת הצליחה להימלט מעבר למסך הברזל הקומוניסטי. וזהו סיפורה.

zwei leben

אבל כבר מהתחלה יש להמשיך לקרוא

אידה: צניעות

(שם הסרט במקור: Ida)

באופן פרדוקסלי, אני גם מאוכזב מהסרט הזה, אבל גם מעריך אותו מאוד, ואפילו די אוהב אותו.

במשך יותר משנה אני שומע רק תשבוחות על הסרט הזה. ו"אידה" הפך בחודשים האחרונים למועמד מוביל לזכיה באוסקר לסרטים בשפה זרה. ובכל זאת, זה סרט שבורח מרגש כמו מאש. זה סרט שמדלג על נקודות קריטיות בסיפור בצורה לא הכי אלגנטית. כל מיני דברים קורים רק ברמז, או שמתרחשים מחוץ לפריים, בחדר השני, או בפנים כשאחנו נמצאים עם הגיבורה בחוץ. ובכלל, הסרט הזה רץ מהר מאוד. מהר מדי. כמות האירועים בסיפור אסטרונומית, ואורכו של הסרט הוא פחות משעה וחצי. הקצב מהיר מדי מכדי לאפשר לרגש שלי לפעול.

אבל צריך לחזור להתחלה.

לבמאי קוראים פאבל פאבליקובסקי. הוא במאי ממוצא פולני שהתפרסם בסרטים פצפונים דווקא באנגליה. "מוצא אחרון" היה סרט עוצמתי אבל עצמאי ומעוט תקציב על מהגרים באנגליה. "קיץ של אהבה" היה סרט קטן גם הוא על אהבת נשים (הסרט שגילה לעולם את אמילי בלאנט). והיה גם את "האישה ברובע החמישי", סרט קצת יותר אמביציוזי. אז חשבתי שלאור הביקורות המתלהבות, "אידה" יהיה היצירה הגדולה של פאבליקובסקי. מסתבר שהבמאי הזה חזר לכור מחצבתו. לדבר שהוא הכי חזק בו. סרטים קטנים. צנועים. כמעט פרטיים. והאמת היא שהפעם התרשמתי יותר מזה מאשר מהסיפור עצמו, כי, כמו שהזכרתי כבר, מבחינה דרמטית הסרט הזה פגום, מרפרף מדי על נקודות בתסריט, וזז מהר מדי. אבל עם קצת סבלנות, "אידה" מתגלה כסרט אינטלגנטי למדי.

ida2

במרכז הסרט שתי נשים: אידה, נזירה נוצרית ב להמשיך לקרוא

התיאוריה של הכל: הרמוניה

(שם הסרט במקור: The Theory of Everything)

האמת היא שקל מאוד לכסח את הסרט הזה. קל מאוד להיות ציני ולומר משהו כמו: "זה סרט שכל מטרתו, כל כוונת הבסיס בעצם עשייתו היא לזכות באוסקר". אפשר לומר שסרטים על ועם אנשים עם מוגבלויות זה חומר טוב לפרסים, ולקידום קריירות של שחקנים. אפשר להיות ציניים, קרים, ובאופן כללי די רעים.

אבל אפשר גם להודות על האמת: במשך רוב זמן הסרט ישבתי עם חיוך, שהתחלף מדי פעם בדמעות. "התיאוריה של הכל" הוא פשוט סרט שעשוי טוב, והוא אפקטיבי מאוד במחלקת הרגש. פשוט מאוד.

theory of everything

אז נכון שג'יימס מארש (במאי שמוכר בעיקר מהשטח הדוקומנטרי) הולך להמשיך לקרוא

לקראת 2015 בקולנוע הישראלי: סקירה

בשבוע האחרון לא פרסמתי דבר בבלוג שלי מכיוון שהייתי עסוק. כתבתי את פוסט סיכום השנה שלי, שאת פרסומו אני מעכב עד לשבוע הבא (האם "אידה" ייכנס לסיכום השנה, או שאני בכלל לא אוהב את הסרט הזה?). חוץ מזה, עסקתי בכתיבת הפוסט הלא קצר הזה. עכשיו סיימתי אותו. עכשיו אפשר לחזור לשגרה.

בכל דצמבר אני סוקר בבלוג שלי את הסרטים הישראלים שנמצאים כרגע בחדרי עריכה, מחכים לפריצה לתודעה ממש בקרוב, או-טו-טו. גם השנה אני עושה את זה, אבל במקום סדרה ארוכה של פוסטים קצרים, הפעם פוסט אחד ארוך.

אבל לפני כן אני כבר יכול להכריז על שנת 2016 בקולנוע הישראלי כעל שנה מסקרנת במיוחד. 2 פרויקטים ישראלים עם אפיל בינלאומי חזק מאוד נמצאים כרגע בתהליך של לידה. יוסף סידר, שהיה מועמד פעמיים לאוסקר (על "הערת שוליים" ועל "בופור") כבר החל לצלם בניו-יורק את הסרט החדש שלו, "אופנהיימר", בכיכובו של לא אחר מאשר ריצ'ארד גיר. כוכב הוליוודי עם שם אדיר מככב בסרט ישראלי לגמרי (ביחד עם ליאור אשכנזי), ובידיו האמונות של במאי שכבר הוכיח את עצמו לא פעם זה אמור להיות הסרט שייקח את הקולנוע הישראלי עוד צעד אחד ענק קדימה. לאחר הצילומים בניו-יורק ההפקה אמורה לעבור לירושלים, שנמצאת בתקופה האחרונה במצב בטחוני לא פשוט, וזו אחת הסיבות לקשיי הפקה צפויים. אבל לאחר שכל זה ייגמר, ב-2016 יהיה כאן סרט שנראה כרגע כפצצה אדירה שתשלח את הקולנוע הישראלי למימד אחר.

גם אבי נשר עובד כרגע על פרויקט בינלאומי, אם כי זה עדיין בשלבי לידה ראשוניים.

וחוץ מזה, שני במאים ישראלים אהובים שנעדרו מהזירה למשך זמן רב אמורים לצלם את סרטיהם החדשים במשך 2015, ולהכין אותם ל-2016. איתן גרין בישר לי במייל שסרטו החדש, "חדרי הבית", שעל פניו נראה חומר לדרמה אנושית כמיטב המסורת הגרינית (והוא יודע לביים שחקנים, כך שלפחות מהאספקט הזה אני שקט) אמורה להתחיל להצטלם באביב הקרוב. וגם שבי גביזון סיפר לי במייל שהפרויקט החדש שלו, "געגוע" (שעל הנייר נשמע כמו גרסה ישראלית מעודכנת של "פרחים שבורים" של ג'ים ג'רמוש) מתוכנן להצטלם באמצע 2015. גביזון הוא במאי ייחודי בנוף הישראלי. בקולנוע שמעוגן עם בטון במציאות, גביזון מוצא כל הזמן דרכים לפנות לסוריאליזם, מבלי לאבד את החום האנושי. "האסונות של נינה" שהוא ביים ב-2003 הוא אחד הסרטים הישראלים הכי יפים שאני מכיר. עשור לאחר הפעם האחרונה ששמענו ממנו (סדרת הטלויזיה שנערכה לסרט "אבידות ומציאות") יגיע סרט חדש מאת אותו שבי גביזון.

אבל זה יהיה ב-2016. עד אז ייקרו עוד הרבה דברים. בואו נפנה מבט לעתיד הקצת יותר קרוב, וננסה לראות מה מצפה לנו ב-2015 בקולנוע הישראלי. מבט כללי על הרשימה מגלה שניים שנעלמו להרבה זמן וחוזרים (אחד מהם ממש מסקרן אותי, מהשני אני קצת חושש), ועוד במאי ותיק שהיה כאן לא מזמן, רק לפני שנתיים, עם סרט יפה ומצליח, וכבר יש לו סרט חדש ומסקרן על האש, פרויקט בינלאומי אחד שאני די חושש מפניו, ועוד הרבה שמות צעירים יותר שירעננו את הקולנוע שלנו שממשיך לחיות ולבעוט. אז הנה, בקצרה, מבט על 14 סרטים ישראלים שכנראה יתמודדו על האופיר של 2015: להמשיך לקרוא

יונה: ברא את עצמך

כשראיתי את "יונה" בפעם הראשונה יצאתי מהאולם נדהם והמום, וכתבתי את הטקסט הזה. לקחתי לעצמי כמה חודשי הפסקה, ועכשיו, עם יציאתו של "יונה" להקרנות מסחריות לקהל הרחב, שבתי וצפיתי בו. גם הפעם אהבתי מאוד את הסרט, אבל מטבע הדברים, יכולתי בצפיה השניה ללכת עמוק יותר, לחשוב גם עם הראש, ולא רק עם הלב (למרות שבמקרה של "יונה" זה די קשה. במשך רוב ההקרנה היה לי קשה לנשום. האף שלי נסתם מעוצמות הרגש).

מתוך "יונה". צילום: ירדן תבורי

מתוך "יונה". צילום: ירדן תבורי

חשבתי ש"יונה" הוא סרט על תלאות האמן. על מקרה קיצון של להמשיך לקרוא