ארכיון חודשי: דצמבר 2014
היפוכונדר מבריק: מצחיק, אבל
(שם הסרט במקור: Supercondriaque)
איזה בלגן הסרט הזה.
דני בון הוא אולי הקומיקאי הכי גדול בצרפת. הוא גם במאי מצליח, ולפני "מחוברים לחיים" הוא החזיק בשיא המכירות של איזשהו סרט צרפתי בהיסטוריה ("ברוכים הבאים לצפון", סרט שהוא ביים וכיכב בו). לדני בון יש דיוק קומי פנטסטי, תזמון נפלא, והוא פשוט יודע את העבודה. מקצוען אמיתי.
קאד מראד הוא שחקן צרפתי שאני אוהב. הכרתי אותו כשראיתי אותו בסרט מרגש שנקרא "אל תדאגו, הכל בסדר". הוא שיחק שם את אביה של גיבורת הסרט (מלאני לורן). הוא אפילו זכה בפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית על גילום התפקיד הדרמטי הזה. כמה שנים לאחר מכן ראיתי אותו ב"ברוכים הבאים לצפון", שהזכרתי כאן למעלה, וגם שם הוא היה מצוין לטעמי, ומצחיק מאוד. באותו הזמן הכרתי מישהי צרפתיה. שאלתי אותה איך זה קורה ששחקן דרמטי משובח לוהק לקומדיה פשוטה אך מצחיקה, ואיך הוא כל כך טוב בה. "זה הפוך", היא אמרה לי. הוא קומיקאי ידוע בצרפת, שלוהק במפתיע לתפקיד דרמטי (ב"אל תדאגו, אני בסדר"), והצליח בו.
אז הנה שני האסים האלו חוזרים יחד לקומדיה נוספת. וכן, שניהם עושים עבודה מצוינת. וכן, זה סרט מצחיק. אבל להמשיך לקרוא
חיים כפולים: חיים של אחרות
(שם הסרט במקור: Zwei Leben)
לפני כמעט עשור הגיע משום מקום סרט גרמני שהפך ללהיט גדול, ואפילו זכה באוסקר. קראו לו "חיים של אחרים". והנה מגיע סרט גרמני נוסף שמנסה לחקות את אותה הצלחה. הוא לא מצליח.
אני מניח שהסצינה המסיימת את הסרט הזה היתה נקודת ההתחלה של התסריטאי. נקודה שבה הוא התחיל לחקור 'איך הגענו עד הלום'. מישהי מתה, והגילויים אודותיה מלאי מסתורין. אבל הסרט מערבב שני ז'אנרים שונים, ובדיוק במקום שבו "חיים של אחרים" היה כל כך מוצלח, זהו המקום בו "חיים כפולים" כושל.
הסרט אמנם מתחיל מנקודה מסוימת (לא נקודת הסיום), ואז חוזר אחורה כדי לחזור אח"כ קדימה. זו תחבולה שחוזרת בהרבה סרטים, ואני אף פעם לא מבין בשביל מה זה טוב. אבל זה עוד זניח. יש כאן נסיון כן לחקור סיפור עוול גדול שנעשה עוד בזמן הנאצים. ואחרי הנאצים, הגיעו הרוסים, וגרמניה נחצתה לשניים – מערב גרמניה הדמוקרטית, ומזרח גרמניה הקומוניסטית. ובתוך כל זה – אנשים שנעשה להם עוול. הם היו ילדיהם וילדותיהם של חיילים נאצים ונשים נורבגיות (מתוך כוונה נאצית לשיבוח הגזע, או סתם מתוך רומנים רגעיים), והם נלקחו מאימותיהם הנורבגיות אל בתי יתומים גרמנים. אחת הצליחה להימלט מעבר למסך הברזל הקומוניסטי. וזהו סיפורה.
אבל כבר מהתחלה יש להמשיך לקרוא
אידה: צניעות
(שם הסרט במקור: Ida)
באופן פרדוקסלי, אני גם מאוכזב מהסרט הזה, אבל גם מעריך אותו מאוד, ואפילו די אוהב אותו.
במשך יותר משנה אני שומע רק תשבוחות על הסרט הזה. ו"אידה" הפך בחודשים האחרונים למועמד מוביל לזכיה באוסקר לסרטים בשפה זרה. ובכל זאת, זה סרט שבורח מרגש כמו מאש. זה סרט שמדלג על נקודות קריטיות בסיפור בצורה לא הכי אלגנטית. כל מיני דברים קורים רק ברמז, או שמתרחשים מחוץ לפריים, בחדר השני, או בפנים כשאחנו נמצאים עם הגיבורה בחוץ. ובכלל, הסרט הזה רץ מהר מאוד. מהר מדי. כמות האירועים בסיפור אסטרונומית, ואורכו של הסרט הוא פחות משעה וחצי. הקצב מהיר מדי מכדי לאפשר לרגש שלי לפעול.
אבל צריך לחזור להתחלה.
לבמאי קוראים פאבל פאבליקובסקי. הוא במאי ממוצא פולני שהתפרסם בסרטים פצפונים דווקא באנגליה. "מוצא אחרון" היה סרט עוצמתי אבל עצמאי ומעוט תקציב על מהגרים באנגליה. "קיץ של אהבה" היה סרט קטן גם הוא על אהבת נשים (הסרט שגילה לעולם את אמילי בלאנט). והיה גם את "האישה ברובע החמישי", סרט קצת יותר אמביציוזי. אז חשבתי שלאור הביקורות המתלהבות, "אידה" יהיה היצירה הגדולה של פאבליקובסקי. מסתבר שהבמאי הזה חזר לכור מחצבתו. לדבר שהוא הכי חזק בו. סרטים קטנים. צנועים. כמעט פרטיים. והאמת היא שהפעם התרשמתי יותר מזה מאשר מהסיפור עצמו, כי, כמו שהזכרתי כבר, מבחינה דרמטית הסרט הזה פגום, מרפרף מדי על נקודות בתסריט, וזז מהר מדי. אבל עם קצת סבלנות, "אידה" מתגלה כסרט אינטלגנטי למדי.
במרכז הסרט שתי נשים: אידה, נזירה נוצרית ב להמשיך לקרוא
התיאוריה של הכל: הרמוניה
(שם הסרט במקור: The Theory of Everything)
האמת היא שקל מאוד לכסח את הסרט הזה. קל מאוד להיות ציני ולומר משהו כמו: "זה סרט שכל מטרתו, כל כוונת הבסיס בעצם עשייתו היא לזכות באוסקר". אפשר לומר שסרטים על ועם אנשים עם מוגבלויות זה חומר טוב לפרסים, ולקידום קריירות של שחקנים. אפשר להיות ציניים, קרים, ובאופן כללי די רעים.
אבל אפשר גם להודות על האמת: במשך רוב זמן הסרט ישבתי עם חיוך, שהתחלף מדי פעם בדמעות. "התיאוריה של הכל" הוא פשוט סרט שעשוי טוב, והוא אפקטיבי מאוד במחלקת הרגש. פשוט מאוד.
אז נכון שג'יימס מארש (במאי שמוכר בעיקר מהשטח הדוקומנטרי) הולך להמשיך לקרוא
לקראת 2015 בקולנוע הישראלי: סקירה
בשבוע האחרון לא פרסמתי דבר בבלוג שלי מכיוון שהייתי עסוק. כתבתי את פוסט סיכום השנה שלי, שאת פרסומו אני מעכב עד לשבוע הבא (האם "אידה" ייכנס לסיכום השנה, או שאני בכלל לא אוהב את הסרט הזה?). חוץ מזה, עסקתי בכתיבת הפוסט הלא קצר הזה. עכשיו סיימתי אותו. עכשיו אפשר לחזור לשגרה.
בכל דצמבר אני סוקר בבלוג שלי את הסרטים הישראלים שנמצאים כרגע בחדרי עריכה, מחכים לפריצה לתודעה ממש בקרוב, או-טו-טו. גם השנה אני עושה את זה, אבל במקום סדרה ארוכה של פוסטים קצרים, הפעם פוסט אחד ארוך.
אבל לפני כן אני כבר יכול להכריז על שנת 2016 בקולנוע הישראלי כעל שנה מסקרנת במיוחד. 2 פרויקטים ישראלים עם אפיל בינלאומי חזק מאוד נמצאים כרגע בתהליך של לידה. יוסף סידר, שהיה מועמד פעמיים לאוסקר (על "הערת שוליים" ועל "בופור") כבר החל לצלם בניו-יורק את הסרט החדש שלו, "אופנהיימר", בכיכובו של לא אחר מאשר ריצ'ארד גיר. כוכב הוליוודי עם שם אדיר מככב בסרט ישראלי לגמרי (ביחד עם ליאור אשכנזי), ובידיו האמונות של במאי שכבר הוכיח את עצמו לא פעם זה אמור להיות הסרט שייקח את הקולנוע הישראלי עוד צעד אחד ענק קדימה. לאחר הצילומים בניו-יורק ההפקה אמורה לעבור לירושלים, שנמצאת בתקופה האחרונה במצב בטחוני לא פשוט, וזו אחת הסיבות לקשיי הפקה צפויים. אבל לאחר שכל זה ייגמר, ב-2016 יהיה כאן סרט שנראה כרגע כפצצה אדירה שתשלח את הקולנוע הישראלי למימד אחר.
גם אבי נשר עובד כרגע על פרויקט בינלאומי, אם כי זה עדיין בשלבי לידה ראשוניים.
וחוץ מזה, שני במאים ישראלים אהובים שנעדרו מהזירה למשך זמן רב אמורים לצלם את סרטיהם החדשים במשך 2015, ולהכין אותם ל-2016. איתן גרין בישר לי במייל שסרטו החדש, "חדרי הבית", שעל פניו נראה חומר לדרמה אנושית כמיטב המסורת הגרינית (והוא יודע לביים שחקנים, כך שלפחות מהאספקט הזה אני שקט) אמורה להתחיל להצטלם באביב הקרוב. וגם שבי גביזון סיפר לי במייל שהפרויקט החדש שלו, "געגוע" (שעל הנייר נשמע כמו גרסה ישראלית מעודכנת של "פרחים שבורים" של ג'ים ג'רמוש) מתוכנן להצטלם באמצע 2015. גביזון הוא במאי ייחודי בנוף הישראלי. בקולנוע שמעוגן עם בטון במציאות, גביזון מוצא כל הזמן דרכים לפנות לסוריאליזם, מבלי לאבד את החום האנושי. "האסונות של נינה" שהוא ביים ב-2003 הוא אחד הסרטים הישראלים הכי יפים שאני מכיר. עשור לאחר הפעם האחרונה ששמענו ממנו (סדרת הטלויזיה שנערכה לסרט "אבידות ומציאות") יגיע סרט חדש מאת אותו שבי גביזון.
אבל זה יהיה ב-2016. עד אז ייקרו עוד הרבה דברים. בואו נפנה מבט לעתיד הקצת יותר קרוב, וננסה לראות מה מצפה לנו ב-2015 בקולנוע הישראלי. מבט כללי על הרשימה מגלה שניים שנעלמו להרבה זמן וחוזרים (אחד מהם ממש מסקרן אותי, מהשני אני קצת חושש), ועוד במאי ותיק שהיה כאן לא מזמן, רק לפני שנתיים, עם סרט יפה ומצליח, וכבר יש לו סרט חדש ומסקרן על האש, פרויקט בינלאומי אחד שאני די חושש מפניו, ועוד הרבה שמות צעירים יותר שירעננו את הקולנוע שלנו שממשיך לחיות ולבעוט. אז הנה, בקצרה, מבט על 14 סרטים ישראלים שכנראה יתמודדו על האופיר של 2015: להמשיך לקרוא
יונה: ברא את עצמך
כשראיתי את "יונה" בפעם הראשונה יצאתי מהאולם נדהם והמום, וכתבתי את הטקסט הזה. לקחתי לעצמי כמה חודשי הפסקה, ועכשיו, עם יציאתו של "יונה" להקרנות מסחריות לקהל הרחב, שבתי וצפיתי בו. גם הפעם אהבתי מאוד את הסרט, אבל מטבע הדברים, יכולתי בצפיה השניה ללכת עמוק יותר, לחשוב גם עם הראש, ולא רק עם הלב (למרות שבמקרה של "יונה" זה די קשה. במשך רוב ההקרנה היה לי קשה לנשום. האף שלי נסתם מעוצמות הרגש).
מתוך "יונה". צילום: ירדן תבורי
חשבתי ש"יונה" הוא סרט על תלאות האמן. על מקרה קיצון של להמשיך לקרוא
דני בון בישראל
בשבוע הבא עולה בישראל הקומדיה הצרפתית "היפוכונדר מבריק" (בקצרה: סרט שעושה את העבודה, כלומר, מצחיק, אבל דני בון בעצמו כבר עשה סרטים הרבה יותר טובים). דני בון, הבמאי-תסריטאי-שחקן ראשי נמצא בימים אלו בישראל, בביקור עם מטרה כפולה: קידום הסרט שלו, וגם ביקור משפחתי. כן, מסתבר שלדני בון יש משפחה בישראל.
אתמול דני בון ישב במכון הצרפתי בת"א וענה לשאלות של עיתונאים ושל אורחים נוספים של המכון. הוזמנתי לאירוע אז הלכתי. לא ממש ידעתי למה לצפות, כי מצד אחד באמת מדובר בקומיקאי מוכשר שאני מאוד מעריך, ומצד שני, סרטו החדש הוא אמנם חביב אבל לא הרבה יותר מכך. בדרך לאירוע פגשתי עיתונאית אחת שאני פוגש מדי פעם בהקרנות. דיברנו קצת, ואכן גם היא אמרה לי: לא יודעת למה לצפות. אבל בטוח יהיה מצחיק. אז זהו, שאמנם היה נחמד ואפילו מצחיק לעיתים, אבל דני בון התגלה כאדם נוגע ללב וכן.
בון הוא קומיקאי בחסד. הוא דיבר על הדרך שבה שכלל את הקומדיה שלו עוד מגיל צעיר (שעשע את אימו כשהיתה חולה), דרך הופעותיו הרבות כסטנד-אפיסט, ועד פנייתו לקולנוע. סרטו השני, "ברוכים הבאים לצפון" היה הצלחה אדירה (והוא גם קומדיה מצוינת לטעמי), ומשם הפך בון לכמעט אוצר לאומי בצרפת. לא כל דבר שהוא עושה הוא נפלא בעיניי (אבל חלק כן. הנה, למשל, מה שכתבתי על "עד שההר יפגיש בינינו", קומדיה שהוא השתתף בה והוקרנה בפסטיבל הצרפתי השנה), ועם זאת, גם בדברים הפחות טובים שלו ניתן להבחין בדיוק הקומי, בטיימינג הנפלא שלו (גם כשחקן וגם כבמאי) וגם בלב הרחב שלו.
אבל השיחה אתמול במכון הצרפתי התרכזה בעיקר ב להמשיך לקרוא
פולישוק עונה 3: זה מוגזם
ובימים בהם מדינת ישראל הולכת לבחירות כי שר האוצר וראש הממשלה אינם סובלים זה את זה, יש גם קומדיית מצבים ישראלית פוליטית על המסך. הקטן. אז נכון שאחרי כל מה שאני אגיד, תמיד אפשר לומר: אבל זה נכון. תראה מה קורה בעולם האמיתי. יש בחירות, לא?!, אבל האמת היא שאחרי שאהבתי את שתי העונות הראשונות של "פולישוק", מהשלישית אני לא בדיוק נהנה.
יש לי הרגשה שמישהו שם בערוץ 2 מאוד שמח על ההצלחה המפתיעה של שתי העונות הראשונות, וסימני דולרים עלו בעיניו. בוא נעשה כסף! בוא נעשה עונה שלישית, ונביא מפרסמים! בוא נעשה קומדיה מצחיקה (אבל כמובן בלי באמת להרגיז מישהו) וככה נעשה עוד להיט. הבעיה להרגשתי ש"פולישוק" עונה 3 היא יותר מוצר תעשייתי, ופחות מוצר של נשמה. יותר מוצר שמגיע מהחשיבה העסקית של ערוץ 2, ופחות סדרה שמגיעה מלמטה, מהתשוקה ליצירה של הכותב, הבמאי, והשחקנים.
גיא לואל (המצוין) הוא הסמן הקיצוני של "פולישוק". הוא המטורף, המוחצן, הקולני ביותר. הוא מייצג את הפן המטורף של הסדרה. הבעיה שלי עם העונה השלישית של הסדרה היא שכולם הפכו להיות גיא לואל. כולם הפכו להמשיך לקרוא
מר טרנר: פעם אהבתי את הסרטים של מייק לי
(שם הסרט במקור: Mr. Turner)
כנראה שאני טיפש מדי מכדי להעריך את "מר טרנר". כנראה שצריך לבוא עם רקע מוקדם, כנראה שצריך להכיר את יצירותיו של הצייר המהולל (מסתבר) ג'וזף מאלורד וויליאם טרנר כדי להעריך, להבין, ואולי אפילו לאהוב את הסרט הזה. אבל אם המצב הוא אכן כזה, אז הסרט הזה מגיע למסכים שלנו עם גיבנת א-פריורית, כי אם אין לו חיים משל עצמו, ואם הוא נסמך מראש על ידע מוקדם של קהל הצופים, אז משהו לא בסדר בבסיס היצירה הזו מלכתחילה.
פעם אהבתי את הסרטים של מייק לי. רובם סיפרו את סיפוריהם של מעמד הפועלים, של האנשים הפשוטים. הסרטים של לי פותחו בטכניקה ייחודית שבעטייה המשחק בסרטיו תמיד היה מהמעולים שבנמצא. והקולנוע של לי תמיד היה מרתק. בפעם היחידה שמייק לי סטה מהנושא שבו הוא דן בד"כ, זו גם היתה הפעם היחידה שבה אני פסחתי על סרט שלו, וויתרתי על הצפיה בו (היה זה "טופסי טרווי"). כשהייתי בדרכי לאולם הקולנוע לראות את "מר טרנר", ניסיתי להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שבאמת אהבתי סרט של מייק לי. באופן די עצוב הייתי חייב להודות ביני לבין עצמי שזה היה "ילדות קריירה" משנת 1997 (את "הכל או כלום" מ-2002 ואת "ורה דרייק" מ-2004 יותר הערכתי מאשר אהבתי, את "חופשיה ומאושרת" מ-2007 ממש שנאתי, ומ"עוד שנה" מ-2010 כבר די השתעממתי).
איתן 