משפחה טובה: גם לתל-אביבים מגיע לחיות

והנה איתן פוקס חוזר לטלויזיה. יוצר פורה ומעניין פוקס. הוא עובר בקלילות מהקולנוע לטלויזיה ובחזרה. והפעם, לפי מה שקראתי, הוא חוזר עם סיפור אישי במיוחד, סיפור על משפחה שעוברת טלטלה עם היוודע דבר הגירושים של ההורים. 3 פרקים שודרו עד היום. וההרגשה שלי היא שעוד לא הגענו לשיא הרגשי, אבל אני חושב שזה עוד יגיע.

פוקס הוא יוצר מהסוג המקצוען. אצלו הכל זורם חלק, ללא הפרעה. וגם כאן, ב"משפחה טובה", הקצב טוב. הדמויות מאופינות בקלילות, המשחק של כולם טוב, והכל מדויק. לפעמים זה יוצר אוירה של התנשאות (כמו ב"בועה", או בחלקים מ"פלורנטין"), ולפעמים זה עובר אלי כמשהו אוטנתי לגמרי. בינתיים אני מרגיש שב"משפחה טובה" יש משהו אמיתי, אם כי זה עדיין לא חודר עמוק.

good family

אבל מה שמעניין אותי ב"משפחה טובה" היא ההרגשה שלי שבהיותו בן 50, איתן פוקס מביט אחורה על גוף עבודותיו ומזהה שהוא, מבלי להיות גאוותן, היה אחד הסמנים הראשיים בהפיכת רחוב שינקין בתל אביב למושג. ה"שינקינאיות" הפכה בשנות ה-90 למאפיין בולט של אוכלוסיה שלמה. מאפיין יצרני, ייצרי, אולי נהנתן, אולי סנובי, אבל משהו חי ובועט. ו"משפחה טובה" בעיניי הוא סוג של הומאז' של איתן פוקס לכל האנשים האלו, התל אביבים האלו.

המחאה הגדולה של קיץ 2011 בשדרות רוטשילד בתל אביב היתה על תנאי מחיה. המדינה הזו כבר לא נמצאת בסכנת הכחדה יומיומית. אנחנו כבר חיים כאן מבלי לפחד על קיומנו הממשי. עכשיו אנחנו רוצים גם לחיות טוב. מגיע לנו. לא לאכול עוגות. מספיק לחמים. אבל ללא מעט גם זה יקר. ואל הציבור הזה פונה פוקס.

מאוד מעניין לראות את ההנגדה שיש ב"משפחה טובה" בין תל אביב לירושלים. עיר הבירה היא העיר הזקנה. שם גרים ההורים. הילדים גרים בתל אביב. ירושלים היא עיר חולה (האב רופא, האם רוקחת), תל אביב היא עיר חיה ונושמת. הילדים (מלבד אחד) הם אמנים (הבת מנסה למצוא דרך לבטא את עצמה בקומיקס, האח רקדן, האח השני זמר ושחקן, ורק האח השלישי עובד בהיי-טק, כי צריך גם כסף). כל פעם שהילדים מתקבצים לנסיעה משותפת להורים בירושלים, הם יורדים לאיילון במחלף לה-גווארדיה, כמעט בסוף תל אביב. הגבול בין העיר הצעירה ובין העיר הזקנה.

וזה יפה לראות את איתן פוקס, איש בן 50, עדיין רואה עצמו חלק מהיצירה הצעירה של העיר ללא הפסקה הזו. הוא עדיין מרגיש חלק מהלב הפועם והיוצר של תל אביב. הוא מהאבות המייסדים, והוא עדיין פעיל וחי ונושם, ואפילו קצת בועט (גבר מאונן במקלחת היה לנו ב"אמריקן ביוטי", אבל זה עדיין בוטה ולא מיין סטרים).

אז כן, איתן פוקס מספר פה סיפור אישי על משפחה תחת ההלם של פירוד ההורים, והוא לוקח את הזמן לפתח את חוט הסיפור של כל דמות ודמות, כך שאני מניח שהשיא הרגשי עוד לפנינו (למרות שאני חייב להודות שהפרק השלישי, שהתרכז, פחות או יותר, בסיפורה של האחות, בגילומה היפה של יערה פלציג, היה המרגש מכולם עד עכשיו). אבל יש שם גם נראטיב נסתר של מחווה אוהבת של יוצר לעיר שהוא חי בה, יוצר בה, ומשמש לה בו בזמן גורו לקהילה, וגם עדיין חלק פעיל מאותה קהילה שהוא מוביל (וצריך לציין גם את עבודתו היפה של הבמאי של הסדרה, אלון זינגמן, שהוא כנראה סוג של תלמיד שיונק את הרוח ממורו. לזינגמן יש סרט קולנוע אחד יפה ברזומה שלו, "בין השמשות", ועוד סדרת טלויזיה אחת שלא ראיתי).

סדרה לא רעה בכלל, "משפחה טובה", שמשודרת בערוץ הראשון מדי יום חמישי. אולי הערוץ הזה מתחיל להראות, סוף סוף, סימני חיים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s