גאווה: סרט צבעוני אבל נשכח

(שם הסרט במקור: Pride)

סרט נחמד. וזהו. באמת. אין הרבה מה להגיד על הסרט הזה. נחמד. כזה שרואים ופוף…שוכחים. חביב וזניח. הו כה זניח.

וחבל.

סיפור אמיתי (מסתבר): בשנות ה-80, בזמן שביתת הכורים הגדולה באנגליה, העובדים המסורים ששבתו קיבלו עזרה ממקור לא צפוי: קהילת ההומואים והלסביות של לונדון. כן, העירונים הדפוקים שלחו יד עוזרת לכפריים הדפוקים. וזהו.

מצד אחד, יש בסרט הרבה רגעים מרוממי נפש. רגעים צבעוניים, עם מוסיקה סוחפת (גם שירים אייקונים מהאייטיז, וגם מוסיקת סקור כיפית), עם הרבה חדוה ושמחה של הדמויות שעוברות לקהל באולם. מצד שני, זה כל מה שיש בסרט. אין כמעט רגעים שבהם הסרט עוצר לספר את הסיפור של הדמויות. רגעים שהדרמה צריכה כדי להתקדם הלאה. רגעי עצב ורגש כדי להרים את הדרמה גבוה ולהוריד אותה נמוך בקצב מדוד. אין את זה כאן.

pride

ובכלל, נדמה לי שהבמאי והתסריטאי החליטו לא לתת רקע. היתה שביתת כורים באנגליה בשנות ה-80. לא שמעתם עליה? לכו לוויקיפדיה. אח"כ תבואו לראות את הסרט. אה, ואתם יודעים שכל הומו וכל לסבית בשנות ה-80 נתקלו בבעיות לצאת מהארון, באלימות (פיסית ומילולית), בכתף קרה גם מהקרובים אליהם ביותר. אתם יודעים את זה, כן? אם לא, תלכו לקרוא על זה קצת, ורק אח"כ תבואו לראות את הסרט.

לא, אני לא צריך הסבר מפורט על הרקע של הדמויות האלו. מה שאני כן צריך זה דמויות. אנשים בשר ודם, שלכל אחד מהם בעיה ספיציפית, אישיו פרטי, וכל הפרטים האלו מצטרפים לכח אחד מאחד. אין את זה ב"גאווה". לאחד יש בעיה עם אמא שלו. "לך תראה אותה" – אומרת לו אחת הדמויות. ופוף – הנה סצינה "מרגשת" עם האמא. אחר לא מספר למשפחה שלו על נטיותיו. והנה – סצינה "מרגשת" עם המשפחה על הרקע הזה. וככה זה עם כל הדמויות. אין ממש התעמקות בסיפור של כל אחת. אלא רק בכוח הסוחף של ההמון.

שלא לדבר על ההרגשה שלי שאמנם מדובר כאן על ברית בין שתי קבוצות מדוכאות (ההומואים-לסביות מצד אחד, והכורים מצד שני), אבל נדמה לי שהבמאי מתעניין יותר בחד-מיניים, ופחות בכורים. הסיפור מתחיל ונגמר עם ההומואים, והכורים הם סייד-אפקט של הסיפור שלהם. ובכלל, המוסיקה האייטיזית מלאה בשירים הומואים איקוניים של התקופה (למשל "למה" של ברונסקי ביט, שמושמע בסרט כמעט במלואו, דיבר על תופעת ההתאכזרות להומואים). הכיתובית האחרונה של הסרט מספרת על החוק שעבר בפרלמנט הבריטי הנוגע לזכויות הקהילה (בעזרת הכורים). אז זאת היתה המטרה של כל הסרט. לספר על איך עבר החוק לזכויות הקהילה. נדמה לי שהסיפור של הכורים פחות מעניין את הבמאי.

ובכל זאת, אין לבטל את הסרט הזה. יש בו לא מעט שחקנים בריטים טובים (למשל פאדי קונסידיין, שהוא אחד מאותם שחקנים ששמו אולי לא אומר לכם הרבה, אבל כשתראו אותו בסרט תזכרו שראיתם אותו בסרט ההוא, עם ההיא, ועם ההוא, איך קוראים לו, נו…. הוא עשה הרבה כאלו), והם שמחים לקחת חלק בסיפור יוצא דופן שמקבל כאן טיפול שמח, גם אם לא עמוק במיוחד. סרט חביב, "גאווה", אבל הו כה זניח (וחבל, כי היה כאן פוטנציאל להרבה יותר).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s