יונה: ברא את עצמך

כשראיתי את "יונה" בפעם הראשונה יצאתי מהאולם נדהם והמום, וכתבתי את הטקסט הזה. לקחתי לעצמי כמה חודשי הפסקה, ועכשיו, עם יציאתו של "יונה" להקרנות מסחריות לקהל הרחב, שבתי וצפיתי בו. גם הפעם אהבתי מאוד את הסרט, אבל מטבע הדברים, יכולתי בצפיה השניה ללכת עמוק יותר, לחשוב גם עם הראש, ולא רק עם הלב (למרות שבמקרה של "יונה" זה די קשה. במשך רוב ההקרנה היה לי קשה לנשום. האף שלי נסתם מעוצמות הרגש).

מתוך "יונה". צילום: ירדן תבורי

מתוך "יונה". צילום: ירדן תבורי

חשבתי ש"יונה" הוא סרט על תלאות האמן. על מקרה קיצון של אשה שכל הוויתה היא יצירה. זה נכון. אבל לא רק. יונה וולך, לפי הסרט של ניר ברגמן, היתה אדם שהאמינה באינדיבידואל בצורה דתית כמעט. היא היתה נואשת להכרה ואהבה, אבל מבלי להתכופף. מבלי להתפשר. כולנו הרי לפעמים מעקמים את עקרונותינו כדי למצוא חן בעיני הזולת. יונה וולך בזה לדרך המחשבה הזו. לפחות פעמיים מתבקשת וולך בסרט הזה להתבגר. היא מקבלת הצעת נישואין מגבר שאוהב אותה, ואף חולק איתה את נסיונותיה הקינקיים ואת הדרך הלא קונבנציונלית בה היא הולכת. אבל וולך מסרבת להתמסד. וולך צריכה את העצמאות שלה. ויש גם הצעה של הרופא המטפל בה במוסד לחולי נפש בו היא התאשפזה: לכי, בני בית, עשי משפחה, ובמקביל, כתבי שירים. במתינות. ועל כך נותר לוולך רק לגחך. איך מתינות, איך? הרי האמנות היא זעקה ממעמקי הנשמה. רק אני. רק יונה יודעת מה כואב ליונה. רק יונה יודעת מה יונה רוצה להגיד. ורק יונה יכולה לדעת איך להוציא את זה החוצה.

רק יונה וולך יודעת איך להתנהל בעולם של מבוגרים, אבל עדיין להיות נאמנה לילדה שבתוכה. והסיקוונסים שבהם ניר ברגמן מתעכב על ילדותה של וולך, שנראו לי זניחים בצפייה הראשונה, הפכו לקריטיים בצפייה השנייה. הרי לא מדובר כאן על ביוגרפיה סטנדרטית. הוי, הילדה שאביה לא חזר מן המלחמה הפכה למשוררת מתוך העצב הזה. לא. מדובר על ילדה שבגרה ונשארה ילדה. שנאחזת בכל כוחה בגרעין הכל כך אמיתי של האדם. במקום הזך והנקי שקיים בכולנו, אבל עם התבגרותנו הוא מתלכלך בקונפורמיות לחברה, לערכיה, למשמעת הכללית. הורדת הראש בפני המוסכמות, דבר שכולנו עושים, מזהמת את עצם קיומנו, לפי וולך. ניר ברגמן מביים סיקוונסים עוצרי נשימה, יפהפיים, נפלאים בהם וולך הבוגרת מסתכלת על עצמה כילדה, נאחזת בכל כוחה באותו גרעין אותנטי ותמים, מסרבת לדרישות החברה לקונפורמיות.

יונה וולך כתבה שירים מעומק הכרתה, מעומק אותו גרעין כל כך אותנטי, דווקא בגלל שהיא סירבה להוריד את הראש וללכת בתלם. יש מספר דמויות בסרט שמהוות אבא מחליף. בראשן, הדמות של גבריאל מוקד. האיש שמייצג את הממסד. איש קר רוח, עם ראש עסקי, אבל מתחת לפסאדה החדה מסתתר גבר עם דאגה אותנטית לאותו גרעין יצירתי שוולך מייצגת. אולי הוא אפילו מקנא בה. ושלום מיכאלשווילי, בהופעה מדויקת מאוד, מצליח לאזן את קור הרוח הקר הזה, ואת הדאגה החמה והאמיתית לשלומה של יונה וולך, האמנית, האדם. ווולך נלחמת באותו מוקד (ממסד) אבל גם נשענת עליו, נעזרת בו, מנצחת איתו את נצחונותיה הקטנים.

מתוך "יונה". צילום: ירדן תבורי

מתוך "יונה". צילום: ירדן תבורי

ניר ברגמן נכנס ב"יונה" עמוק מאוד אל נשמתה של אמנית מיוסרת, שנלחמת לכל אורך הסרט בממסד שרוצה לאלף אותה. בעזרתה של נעמי לבוב, שחקנית אדירה ששורפת את המסך בהופעה כריזמטית וחסרת פחד, ברגמן חוקר את האני, את יונה וולך כמייצגת של האינדיבידואל בגרסתו הקיצונית ביותר. כולנו יוצרים בנשמתנו. חלקנו גם אמנים. אבל אנחנו מתבגרים. ברגמן, בעזרת צילום שמדי פעם יורד מהחצובה ומצולם מהכתף, נושם את הנשמה הכל כך מסוכסכת ועם זאת כל כך נוגעת ללב של וולך (הצילום מאזן את העצבניות שלו עם צבעים צהובים וחמים, נמצא קרוב מאוד כל הזמן למלחמה הבלתי נגמרת של וולך בין הרצון לבטא את עצמה בצורה הכי נקייה לבין הרצון לקבל הכרה, אהבה).

שילך להזדיין הממסד. שילכו להזדיין כולם. בסוף יונה וולך מבינה איך לאזן את הצורך הכל כך נואש שלה בהכרה באני האמיתי שלה, לבין הצורך שלה לבטא את אותו אינדיבידואל ללא הפרעה. יש איזשהו משחק של העמדת פנים שצריך לשחק אותו כדי שהממסד יתרצה, אבל זה לא מונע ממנה לבטא את עצמה מבלי להתכופף, מבלי להתפשר. היא לומדת לברוא את עצמה מבלי להזדקק לאלהים. וולך הולכת בדרך שלה, והכיתובית בסוף הסרט מגלה שבסוף דרכה היא אף כתבה כמה שירי אהבה. כאילו התמסדה. כאילו. כי יונה וולך, בסרט הכל כך חורך נשמה הזה, היתה אשה הכי אמיתית. אדם חסר פשרות בצורה קיצונית. נאמנה רק לדבר אחד – לאותו גרעין אינדיבידאולי פרטי ואישי שלה שצריך רק דבר אחד – להתבטא. ולהיות נאהב. ולהיות אותנטי. ולהקבל הכרה. וללמד את כולנו איך לא לוותר על הביטוי של הגרעין הכי אמיתי של כולנו – האני.

"יונה" של ניר ברגמן. סרט עמוק, מרתק, מרגש, חכם, נפלא. חובה לראות.

(כותרת הפוסט – מתוך "החיים שיש לך", של אחת, יונה וולך. משוררת).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “יונה: ברא את עצמך

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s