לקראת 2015 בקולנוע הישראלי: סקירה

בשבוע האחרון לא פרסמתי דבר בבלוג שלי מכיוון שהייתי עסוק. כתבתי את פוסט סיכום השנה שלי, שאת פרסומו אני מעכב עד לשבוע הבא (האם "אידה" ייכנס לסיכום השנה, או שאני בכלל לא אוהב את הסרט הזה?). חוץ מזה, עסקתי בכתיבת הפוסט הלא קצר הזה. עכשיו סיימתי אותו. עכשיו אפשר לחזור לשגרה.

בכל דצמבר אני סוקר בבלוג שלי את הסרטים הישראלים שנמצאים כרגע בחדרי עריכה, מחכים לפריצה לתודעה ממש בקרוב, או-טו-טו. גם השנה אני עושה את זה, אבל במקום סדרה ארוכה של פוסטים קצרים, הפעם פוסט אחד ארוך.

אבל לפני כן אני כבר יכול להכריז על שנת 2016 בקולנוע הישראלי כעל שנה מסקרנת במיוחד. 2 פרויקטים ישראלים עם אפיל בינלאומי חזק מאוד נמצאים כרגע בתהליך של לידה. יוסף סידר, שהיה מועמד פעמיים לאוסקר (על "הערת שוליים" ועל "בופור") כבר החל לצלם בניו-יורק את הסרט החדש שלו, "אופנהיימר", בכיכובו של לא אחר מאשר ריצ'ארד גיר. כוכב הוליוודי עם שם אדיר מככב בסרט ישראלי לגמרי (ביחד עם ליאור אשכנזי), ובידיו האמונות של במאי שכבר הוכיח את עצמו לא פעם זה אמור להיות הסרט שייקח את הקולנוע הישראלי עוד צעד אחד ענק קדימה. לאחר הצילומים בניו-יורק ההפקה אמורה לעבור לירושלים, שנמצאת בתקופה האחרונה במצב בטחוני לא פשוט, וזו אחת הסיבות לקשיי הפקה צפויים. אבל לאחר שכל זה ייגמר, ב-2016 יהיה כאן סרט שנראה כרגע כפצצה אדירה שתשלח את הקולנוע הישראלי למימד אחר.

גם אבי נשר עובד כרגע על פרויקט בינלאומי, אם כי זה עדיין בשלבי לידה ראשוניים.

וחוץ מזה, שני במאים ישראלים אהובים שנעדרו מהזירה למשך זמן רב אמורים לצלם את סרטיהם החדשים במשך 2015, ולהכין אותם ל-2016. איתן גרין בישר לי במייל שסרטו החדש, "חדרי הבית", שעל פניו נראה חומר לדרמה אנושית כמיטב המסורת הגרינית (והוא יודע לביים שחקנים, כך שלפחות מהאספקט הזה אני שקט) אמורה להתחיל להצטלם באביב הקרוב. וגם שבי גביזון סיפר לי במייל שהפרויקט החדש שלו, "געגוע" (שעל הנייר נשמע כמו גרסה ישראלית מעודכנת של "פרחים שבורים" של ג'ים ג'רמוש) מתוכנן להצטלם באמצע 2015. גביזון הוא במאי ייחודי בנוף הישראלי. בקולנוע שמעוגן עם בטון במציאות, גביזון מוצא כל הזמן דרכים לפנות לסוריאליזם, מבלי לאבד את החום האנושי. "האסונות של נינה" שהוא ביים ב-2003 הוא אחד הסרטים הישראלים הכי יפים שאני מכיר. עשור לאחר הפעם האחרונה ששמענו ממנו (סדרת הטלויזיה שנערכה לסרט "אבידות ומציאות") יגיע סרט חדש מאת אותו שבי גביזון.

אבל זה יהיה ב-2016. עד אז ייקרו עוד הרבה דברים. בואו נפנה מבט לעתיד הקצת יותר קרוב, וננסה לראות מה מצפה לנו ב-2015 בקולנוע הישראלי. מבט כללי על הרשימה מגלה שניים שנעלמו להרבה זמן וחוזרים (אחד מהם ממש מסקרן אותי, מהשני אני קצת חושש), ועוד במאי ותיק שהיה כאן לא מזמן, רק לפני שנתיים, עם סרט יפה ומצליח, וכבר יש לו סרט חדש ומסקרן על האש, פרויקט בינלאומי אחד שאני די חושש מפניו, ועוד הרבה שמות צעירים יותר שירעננו את הקולנוע שלנו שממשיך לחיות ולבעוט. אז הנה, בקצרה, מבט על 14 סרטים ישראלים שכנראה יתמודדו על האופיר של 2015:

המילים הטובות – שמי זרחין

shemi zarhinמעט מאוד ידוע על הפרויקט החדש של זרחין. לעומת הפרויקט הקודם שלו, "העולם מצחיק", שלווה מתחילת הפקתו ועד הפצתו המסחרית בתופים ובמחולות תקשורתיים, ההפקה של "המילים הטובות" התנהלה כמעט בסודיות. זרחין גילה לאחרונה שעם כל האהבה הגדולה שיש ב"עולם מצחיק", קרה שם משהו שגרם לו לרצות להעביר את ההפקה הבאה בשקט, עם קשרים יותר ישירים עם הקאסט והצוות.

לגבי עלילת הסרט אני רק יכול לצטט שורה וחצי שמצאתי בשיטוטי ברשת:  "ארבעה צעירים יוצאים למסע בעקבות סוד גדול מן העבר, שגילויו הפתאומי מעמיד את חייהם במבחן. בדרכם מירושלים לפאריז, למרסיי ולבסוף אף לאלג'יר, עוברים הגיבורים דרך ארוכה וסהרורית, רצופת הפתעות, צחוק ודמע"

זה כל מה שאני יודע על הסרט. אה, כן. ושבאחד התפקידים הראשיים משחק צחי הלוי, שכולנו גילינו ואהבנו ב"בית לחם". וחוץ מזה, שמי זרחין הוא במאי שיודע את העבודה. הוא ריגש אותי מאוד ב"אביבה אהובתי", וגם ב"עולם מצחיק", ובטח ב"לילסדה". אפילו את "מסוכנת" המושמץ שלו אהבתי. וזרחין הוא לא במאי שנעלם לתקופות ממושכות. אשמח לפגוש בו שוב ב-2015.

סיפור על אהבה וחושך – נטלי פורטמן

a-tale-of-love-and-darkness-posterלא קראתי את הספר, כך שכל מה שאני יודע על העלילה הוא שמדובר על סיפור התבגרות של נער על רקע מחלת הנפש של אימו (מי אמר "הקיץ של אביה"?). האמת היא שאני קצת סקפטי לגבי הסרט הזה. ידברו עליו המון, הרי כוכבת הוליוודית עכשווית זוכת אוסקר (ושחקנית מעולה גם לטעמי) מנסה כאן את כוחה לראשונה בבימוי של פיצ'ר, ודווקא בסרט ישראלי – זה יהיה הרבה בחדשות. אבל כשנגיע לביזנס, לשאלה החשובה באמת: אז איך הסרט? כאן אני קצת חושש. ראשית, כי סרטים ישראלים שחוזרים אחורה בזמן למנדט הבריטי נראים לי הרבה פעמים תמוהים: מה הרלוונטיות שלהם לחיים שלי כאן ועכשיו? ושנית, כי עם כל הכבוד (ויש לי הרבה מאוד כבוד) לנטלי פורטמן כשחקנית, אני לא בטוח ביכולתה כבמאית (ראיתי סרט קצר שביימה פעם עם לורן בקול. לא התרשמתי). אז כן, זה סרט שיעשה הרבה כותרות. אני הרבה יותר מסוקרן מהפרויקטים הבינלאומיים של אבי נשר ושל יוסף סידר ב-2016.

אבינו שבשמיים – מני יעיש

meni yaishזה פרויקט שאני כבר מרייר לקראתו. יעיש היה זה שהמם אותי עם "המשגיחים" שלו. וגם הפעם הוא נשאר באותה סביבה, עם אותם אנשים מאמינים ומסורתיים, עם אותה חברה אלימה שבה אנו חיים, ועם הרצון לאזן בין אהבת התורה והשנאה הבוערת לכל מי שלא מקדש אותה כמו שאנחנו חושבים שצריך. מוריס כהן, שחקן שאני מאוד מעריך, משחק כאן בתפקיד הראשי את דמותו של מאבטח גברתן במועדון, אחד שמפעיל כוח כשצריך (ואולי גם כשלא צריך), והוא נאבק בדימוי המאצ'ואיסטי שלו כשהוא עומד להפוך לאבא (את אשתו בסרט תשחק רותם זיסמן כהן, אשתו של מוריס כהן גם בחיים, ושחקנית מצוינת בזכות עצמה).

לפני כשבועיים העלה יאיר רוה בבלוג שלו סרטון קצרצר מהסט של "אבינו שבשמיים". זה נראה מדהים. אחד הפרויקטים הכי מסקרנים לטעמי השנה בקולנוע הישראלי.

ההר – יעל קיים

mountainעוד סרט שמאוד מסקרן אותי הוא "ההר". את השחקנית הראשית גילינו כולנו השנה בתפקיד משנה נהדר (הקצינה רמה) ב"אפס ביחסי אנוש". ב"הר" שני קליין תיקח את המושכות, ואם היא תעשה את מה שאני מרגיש שביכולתה לעשות, אז מדובר באחד הפרויקטים היותר מסקרנים של השנה. "ההר" יהיה סרט נשי על ההדחקות, האיסורים, והמרידות באיסורים. כנגד אלהים, כנגד הגברים, כנגד החברה. מדובר בסרט שיספר על משפחה שגרה ממש בהר הזיתים, ממש בבית הקברות שעל ההר הירושלמי. האשה המאמינה תמלא את תפקיד האשה הכנועה: מטפלת בילדים, מנקה את הבית, מחכה לבעלה שישוב. לילה אחד היא תצא לטייל בית הקברות ותביט בחטף על חבורת זונות ש…עובדות…בקרבת מקום. כל עולמה, מושגיה, חשיבתה, וכן, גם מיניותה המודחקת, הכל יתהפך וישתולל. באיפוק, כמובן, אבל סוער מאוד מבפנים, כנראה. אם הסרט ידע לשמור על טון מופנם שרק יגדיל את הסערה מבפנים (ולא יתפתה להשתוללות הטוטאלית שחירבה לי את "ההיא שחוזרת הביתה", למשל) אז יכול להיות שיש לנו כאן מתמודד רציני על האופיר 2015, עם מועמדות די מובטחת לשחקנית הראשית, שני קליין.

גויאבות – קובי מחט

lazslo guavotיש אנשים שצוחקים עלי שהלכתי לראות את "גאליס – המסע לאסטרה", ואפילו שדי נהניתי ממנו. אבל גם את זה יש בקולנוע הישראלי – קולנוע מסחרי. יש כאלו שעושים את זה לא רע (ע"ע "גאליס"), ויש כאלו שעושים חלטורה עצובה ומיותרת (ע"ע "שושנה חלוץ מרכזי". כשלון מצער). יהיה מעניין לראות את המקרה של "גויאבות". מלבד יהורם גאון וחנה לאסלו (שלא צריכים להוכיח שום דבר. הרזומה המאוד מכובד שלהם מדבר בשם עצמו) יש כאן חבורה של שחקנים ושל ילדים ששמותיהם בטח אומרים הרבה לילדים ולהורים של ילדים (כולל שמו של קובי מחט. אין לי מושג מי זה), אבל לי אין ממש מושג מי זה מי. אבל הסרט הזה הולך לקבל דחיפה שיווקית חזקה (הנה, למשל, כתבה על אחורי הקלעים של הצילומים. מערוץ E!, רק שתבינו מי קהל היעד של הסרט). מחזמר עם ילדים ששרים, עם עוזרת ראש עיר מרשעת (חנה לסלאו, שבטח תנגוס שיניים בתפקיד עסיסי), עם סיפור שמותאם בדיוק לילדים (הלסלאו הזו רוצה לקטול עץ גויאבות אהוב, עבור רווח אישי, אבל הילדה לא תיתן לה!), ועם הרבה צבע ושמחת חיים – אם לא יהיה פה יותר מדי צבע מאכל מזויף, זה עוד יכול להיות משהו חביב למדי.

המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה – גלעד אמיליו שנקר

lazslo yankelovaאולי לא מקורי, אבל נראה כסרט שמח למדי. קבוצה של נשים עם לב שבור מתקבצת כדי לנקום במין הגברי. זה כל מה שאני יודע על הסרט. אה, וגם שמשחקות בו חנה לסלאו (כן, שוב היא. תהיה שנה טובה ללסלאו), קרן מור, ליא קניג, ואניה בוקשטיין. צעירות ומבוגרות, כוח נשי, צבעוני, ושמח. היה כבר פעם את "מועדון האקסיות" עם בט מידלר. עכשיו יש כזה גם בישראל. עם מינון נכון של הומור, עם קצת רגעים מרגשים, ומינון נמוך של גסויות, זה יכול להיות לא רע בכלל.

ארץ פצועה – ארז תדמור

ErezTadmorסיטואציה פשוטה: מחבל מתאבד פלסטיני איכשהו שורד פיצוץ. הרבה פצועים מובהלים לבית החולים. וגם הוא. זה לצד זה שוכבים המפגע והפצועים. והמתח עולה. הנה, בכתבה מערוץ 2 שצולמה על הסט, ניתן לראות עד כמה סיר הלחץ בסרט הזה יהיה (כנראה) אפקטיבי. והרי זה טריק דרמטי ידוע שעובד תמיד: לסגור את האנשים במקום אחד קטן, ולתת לדרמה לעשות את שלה. זה תמיד עובד. בטח אם יש לך שחקנים מצוינים כמו רועי אסף (זוכה פרס אופיר על תפקידו המצוין ב"משגיחים"), דביר בנדק (שהופיע כבר בעבר ב"סיפור גדול" של ארז תדמור), וציפור קטנה לחשה לי שגם קרן ברגר מופיעה כאן (בתפקיד קטן הפעם). והברגר הזו היא כמו קמע בשבילי: אני עוד לא ראיתי משהו שהיא עשתה שלא אהבתי. וחוץ מזה, תדמור הוא יוצר שתמיד אפשר לצפות ממנו לסרט שלפחות יהיה עשוי טוב, חלק, נקי, ערוך בדיוק לפי הספר. גם "הבן של אלהים" היפה היה כזה. אין סיבה ש"ארץ פצועה" לא יהיה גם הוא סרט מרגש.

הרמוניה – אורי סיוון

ori sivanאורי סיוון הוא דמות שקטה וצנועה שכמעט ולא דורשת הכרה. היא פשוט עושה דברים. מלמטה, בכשרון, בהבנה ובעומק. ככה הוא לפחות מצטייר לי מהפרויקטים המעטים שהוא הנפיק. הוא היה בצוות הבמאים של "בטיפול". והוא גם יצר את המיני-סדרה היפה "יחפים". בעבר הוא שיתף פעולה עם איש אמביציוזי, בולדוזר כשרוני רב עוצמה בשם ארי פולמן. הם יצרו ביחד את "שאנן שיא" (שהזכיר לי שלחגי לוי היה פעם שיער) ואת "קלרה הקדושה". סיוון גם הופיע בתפקיד עצמו ב"ואלס עם בשיר" של פולמן. אז הנה עכשיו מגיע סיוון אל יצירה שלפי הסימנים תהיה מעיין מבעבע של רגשות גועשים שיעלו מלמטה, בלי ללחוץ, ודווקא בגלל זה הם אמורים לשטוף. סיפור של חברות עמוקה הנרקמת בין שתי נשים מוסיקאיות החברות באנסמבל הקבוע של התזמורת הפלהרמונית של ירושלים. אחת מהן נשואה ומתקשה להרות, והשניה מציעה לשמש כאם פונדקאית. אבל היצר, הקנאה, עורבים שם מעבר לפינה. במקור שעליו אני מסתמך נכתב שהסרט הוא עיבוד מודרני לסיפור התנכ"י של אברהם, שרה, והגר. אם המסורת תהיה שם ברקע, או אפילו מאוד נוכחת בסרט (כמו, נגיד, ב"מקום בגן עדן") זה יכול ליצור דרמה עמוקה עמוסת רבדים. וגם אם לא, לכל הפחות תהיה כאן דרמה מרגשת ועדינה. בתפקידים הראשיים משחקים טלי שרון ואלון אבוטבול (שאולי יעשו כאן תיקון להשתוללות חסרת המעצורים של שניהם ב"היא שחוזרת הביתה"), וגם יאנה יוסף תשתדל להוכיח כאן שהיא לא רק כוכבת מדורי רכילות.

לצאת מהבוץ – נוני גפן

noni geffenהנה עוד פרויקט סופר-מסקרן, שיתעסק עם נושאים סופר-רציניים, כמו הלם קרב, וסופר-קוליים, כמו מוסיקת רוק. גיבור הסרט חוזר הלום קרב משירות במבצע צוק איתן. הוא חושב שהוא הדוד המנוח שלו (שהיה מוסיקאי), ולכן הוא מתחיל להופיע, לשיר ולנגן, למרות שברור שאין לו כשרון לכך. צריך הרבה ביצים כדי לעשות (סוג של) קומדיה מהמלחמה הזו שנקראה "צוק איתן". נדמה לי שלנוני גפן, שעשה את הסרט המשוחרר והמשעשע למדי "לא בתל אביב" יש את זה.

ציפורי חול – אמיר וולף

sand birdsאני לא יודע מי זה אמיר וולף. אבל אני כן יודע מי זאת גילה אלמגור. ומי זה עודד תאומי. ומי זאת מרים זוהר. ועוד לא מעט שמות מוכרים יש בקאסט הזה. ובכלל, הסרט הזה מוגדר כסרט מתח, אז אולי זה יהיה בכלל כמו "החוב"? (לא היה רע בכלל, "החוב" הזה, ואפילו עשו לו רימייק מוצלח)

אז מה יש לנו כאן? גופת גבר בן 80 נסחפת אל גדת הירקון. הוא נראה מוזנח, אבל הוא לבוש בחליפה מהודרת. יש לו מספר על היד, אבל אולי הוא בכלל התחזה לניצול שואה? שוטר חוקר, שכמובן רוצה לגמור כבר עם התיק המעצבן הזה שהפילו עליו, כמובן נסחף יותר ויותר אל תוך התעלומה המשונה הזו: מי זה האיש הזה, ומי הרג אותו? ולמה? מעט מאוד סרטי מתח יש לנו. "ציפורי חול" יכול להיות משהו מרענן ומרתק.

זרה – טובה אשר

Tova_Ascherאשר היא מהעורכות הותיקות והמוערכות ביותר בארץ. "זרה" הוא הסרט הראשון שהיא מביימת. והאמת שעל הנייר זה נראה לי קצת, אפעס, נדוש ולעוס, אבל אולי אני טועה. אולי הזווית הנשית תרענן את העיסוק הבלתי פוסק בסכסוך הישראלי פלסטיני. שירה גפן עשתה מזה סרט מרענן ומצחיק מאוד (ו"בורג" עדיין ממתין על מדף ההפצה. ממש בא לי לראות את "בורג" שוב). נראה לי שאשר הולכת לכיוון הדרמטי יותר. אין לי מושג אילו יכולות בימוי מביאה איתה אשר, אבל אם היא תדע לעבוד עם שחקניות, יכול להיות שיהיה כאן משהו בכל זאת. הרי מדובר בקשר בין שתי נשים, אחת יהודיה ישראלית, כוראוגרפית בלהקת מחול ישראלית-פלסטינית, ובחורה פלסטינית צעירה שהתחתנה עם פעיל פוליטי (מחבל?) שעזב (או נעצר) והיא נשארת לבד. אני אגש לסרט הזה בחשש, אבל שנות הישיבה הארוכות בחדר העריכה בטח שוות משהו. טובה אשר יודעת מה היא עושה (לפחות בתיאוריה…).

הפורצת – הגר בן אשר

hagar ben asherבן אשר היא דמות מסקרנת בנוף הקולנוע הישראלי. חייכנית, מנומסת, אינטלגנטית, אבל משהו שם בפנים חוקר עמוק את הנפש הנשית המסוכסכת. "הנותנת", על אף כמה מגרעות, היה סרט בכורה מרשים שהשאיר טעם של עוד. ו"הפורצת" לפי תקצירו, הוא מעין גרסה נשית של "להרגיש בבית" של קים קי דוק. בחורה צעירה העובדת במעיינות המרפא בים המלח, ומתגוררת בדחק עם אמא שלה, נעזבת יום אחד לנפשה, כשאמא שלה פשוט קמה והולכת. המצב הכלכלי מורע, ובנוסף, היא חוזרת יום אחד הביתה רק כדי לגלות שפורץ ביקר אצלה. כפפה שהפורץ השאיר מדליקה אצלה את התשוקה להפוך לפורצת בעצמה. עד שהיא פוגשת גבר באמצע אחת מ'עבודותיה', ומתחיל ביניהם סיפור אהבה משונה. סיפור קצת הזוי, בנופים הלא שגרתיים של ים המלח, ובתוספת רוטב נשי מטריד שבן אשר כבר אמונה עליו – יהיה מעניין לראות לאן תתפתח הקריירה של בן אשר.

קאפו בירושלים – אורי ברבש

kapo in jerusalemהרבה זמן לא ראינו סרט קולנוע של הברבשים. עד 2008 נהגנו לומר ש"…הפעם האחרונה שסרט ישראלי היה מועמד לאוסקר, זה קרה בשנות ה-80 עם 'מאחורי הסורגים' של הברבשים". מאז הכל השתנה, והיינו מועמדים לאוסקר עוד כמה פעמים. הקולנוע הישראלי נראה אחרת לגמרי היום. האם ברבש ייתעדכן, יישאר רלוונטי, גם בסביבת הקולנוע הישראלי של שנות ה-2000, סביבה תוססת ומגוונת?

"קאפו בירושלים" מחזיר את ברבש לעיסוק שלו בשואה. הוא כבר ניסה את כוחו בפרויקט שואה בינלאומי שכשל ("אביב 41'"), אבל יותר מכל, נדמה לי ש"קאפו בירושלים" מחזיר את ברבש לסדרת הטלויזיה (המצוינת) שביים פעם על קסטנר. במרכז הסיפור שמתרחש בירושלים של תחילת ימי המדינה נמצא ניצול שואה. כשהוא מגיע לירושלים מיד נפוצה השמועה על עברו כקאפו סאדיסט בשואה, והיצרים גועשים. אני מקווה שהסרט הזה יחזיר את ברבש לכושר, כי יכולת וכשרון יש לו, והוא הוכיח את זה אין ספור פעמים בעבר. רק שהעבר הזה עבר מזמן, וכבר הרבה זמן לא ראינו משהו ראוי מכיוונו של ברבש.

פלאפל אטומי – דרור שאול

dror shaulאולי הסרט שאני הכי מצפה לו ב-2015. כמעט עשור עבר מאז סרטו הקודם (והמוצלח. והמצליח) של דרור שאול. "אדמה משוגעת" היה דרמה יפה, גם אם היא סבלה לטעמי מהעובדה שהיא היתה בתוך סרט כועס מדי. באופן פרדוקסלי, זה היה אותו הכעס שהניע את סרטו המצליח ביותר (והמצחיק עד דמעות) של שאול – "מבצע סבתא". והנה חוזר שאול עם קומדיה על פצצת האטום. באתר של קרן הקולנוע מצאתי תקציר מאוד לא מקוצר של הסרט, אבל אם אני אנסה לקצר את התקציר, מדובר בקומדיית התבגרות של נערה בעיירה דמיונית ששוכנת ע"י כור אטומי אי שם בדרום ישראל. התבגרות, אתם יודעים: הוא אוהב אותי, הוא לא אוהב אותי, איזה חתיך הוא, מה היא אמרה עלי, ואמא שלי הנודניקית, מה היא רוצה עכשיו. אבל כשהכל מתרחש על רקע איום אירני לתקוף, ובנוסף ביקור של ועדה אירופית להגבלת נשק להשמדה המונית, ובנוסף, כשאחד מחברי הועדה מתאהב באימה של גיבורת הסרט, מוכרת פלאפל, חייה של גיבורת הסרט נכנסים לסחרור. סודות צבאיים יתגלו, וגם בתולים יאבדו (או שלא). נשמע לי כמו עירוב מוצלח של נושאים רציניים וקומדיה מטורפת, והכל בידיים של במאי שכבר הוכיח בעבר שיש לו את זה.

אז זהו. יותר מ-2500 מילה שסוקרות, כנראה, רק חלק מהמבחר העשיר של הקולנוע הישראלי של 2015. שנה טובה שתהיה לנו.

נ.ב.

(ויש גם את "אם וכאשר", דרמה רומנטית תל אביבית,עליה כתבתי כשראיתי טריילר שניסה, והצליח, לגייס כמה אנשים לתמיכה כלכלית בפינישים שלה)

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s