התיאוריה של הכל: הרמוניה

(שם הסרט במקור: The Theory of Everything)

האמת היא שקל מאוד לכסח את הסרט הזה. קל מאוד להיות ציני ולומר משהו כמו: "זה סרט שכל מטרתו, כל כוונת הבסיס בעצם עשייתו היא לזכות באוסקר". אפשר לומר שסרטים על ועם אנשים עם מוגבלויות זה חומר טוב לפרסים, ולקידום קריירות של שחקנים. אפשר להיות ציניים, קרים, ובאופן כללי די רעים.

אבל אפשר גם להודות על האמת: במשך רוב זמן הסרט ישבתי עם חיוך, שהתחלף מדי פעם בדמעות. "התיאוריה של הכל" הוא פשוט סרט שעשוי טוב, והוא אפקטיבי מאוד במחלקת הרגש. פשוט מאוד.

theory of everything

אז נכון שג'יימס מארש (במאי שמוכר בעיקר מהשטח הדוקומנטרי) הולך על בטוח, מאוד על בטוח, וסוגר את עצמו בתוך סד של עשייה מאוד מאוד מיינסטרימית. אבל את מה שהוא עושה, הוא עושה בדיוק, אבל בדיוק – לפי הספר. ואת הספר הזה, הרי, מישהו כתב כי זה עובד. וכן, "התיאוריה של הכל" עובד. הצילום בצבעים צהובים וחומים חמים משרה אוירה של בית, מקרב אותנו לדמויות בצורה ישירה ומיידית, המוסיקה היפה שמתבססת על רגש פסנתרי מפעפע, ויותר מכך, העבודה של מארש עם המוסיקה כאן היא פשוט מלאכת מחשבת של העלאת רגש בדיוק איפה שצריך, ועבודת השחקנים מעולה, כנדרש מסרט בריטי שכזה.

צריך לומר שהתסריט של הסרט הוא די פחדני. אין סיכוי שאדם הדיוט שכמוני יבין את התיאוריה של אנשים מבריקים כמו סטיבן הוקינג, אבל הסרט הזה מנסה להסביר לי אותה מבלי לגעת בעצם בתיאוריה, מבלי לפרק אותה. יש כאן העמדה די חסרת דמיון של מדע אל מול דת (כשהאמא מבקשת להקל על ביתה, היא מציעה לה ללכת לשיר במקהלת הכנסיה. הו), והדיון בשני הקצוות האלו הוא דל, עקר, עד כמעט לא קיים.

אבל באמצע יש את הרוח האנושית. האהבה הגדולה של שני אנשים שמנצחת את אלוהים ואת המדע. הסרט אמנם נמנע בכוח מלהציג רגעים שירתיעו צופים (אין סקס בסרט, וכך, שאלת זהות האב של אחד מילדיהם של הזוג נותרת ללא תשובה), ויש לו גם בטן רכה באמצע הסרט, אבל המשחק הנפלא של שני השחקנים הראשיים ממלא את הפערים שחסרים. אדי רדמיין נמנע מלהפוך את כל העיוותים הפיסיים של סטיבן הוקינג למניירות, והוא מביא למסך דמות נטורליסטית שאני יכול להאמין לה, ופליסיטי ג'ונס מביעה בפניה את כל מה שהתסריט מחסיר (כמו למשל: כמה באמת אהבה גדולה יכולה למלא את החיים הקשים, ומתי אנחנו, כבני אדם, נכנעים לחולשות, רוצים משהו לעצמנו, גם אם אנחנו נאמנים לאהוב שלנו. זה חסר בתסריט, אבל ג'ונס מחפה על כך בהופעתה).

הרמוניה היא התשובה. הרמוניה בין כל המרכיבים של היקום הזה – דת ומדע, ובאמצע – האדם. היצור הסקרן, השואף לדעת, הנכסף לאהבה, האדם שמושפע מכל מרכיבי העולם הזה, ובדרכו גם משפיע עליהם. ההרמוניה של כל מרכיבי העולם מסובבת את הגלגל. ו"התיאוריה של הכל", בהיותו סרט חביב שכזה, מעגל את הפינות של ההרמוניה הזו, הופך את החוויה למרגשת גם אם לא סוחפת, נעימה גם אם לא חד פעמית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s