חיים כפולים: חיים של אחרות

(שם הסרט במקור: Zwei Leben)

לפני כמעט עשור הגיע משום מקום סרט גרמני שהפך ללהיט גדול, ואפילו זכה באוסקר. קראו לו "חיים של אחרים". והנה מגיע סרט גרמני נוסף שמנסה לחקות את אותה הצלחה. הוא לא מצליח.

אני מניח שהסצינה המסיימת את הסרט הזה היתה נקודת ההתחלה של התסריטאי. נקודה שבה הוא התחיל לחקור 'איך הגענו עד הלום'. מישהי מתה, והגילויים אודותיה מלאי מסתורין. אבל הסרט מערבב שני ז'אנרים שונים, ובדיוק במקום שבו "חיים של אחרים" היה כל כך מוצלח, זהו המקום בו "חיים כפולים" כושל.

הסרט אמנם מתחיל מנקודה מסוימת (לא נקודת הסיום), ואז חוזר אחורה כדי לחזור אח"כ קדימה. זו תחבולה שחוזרת בהרבה סרטים, ואני אף פעם לא מבין בשביל מה זה טוב. אבל זה עוד זניח. יש כאן נסיון כן לחקור סיפור עוול גדול שנעשה עוד בזמן הנאצים. ואחרי הנאצים, הגיעו הרוסים, וגרמניה נחצתה לשניים – מערב גרמניה הדמוקרטית, ומזרח גרמניה הקומוניסטית. ובתוך כל זה – אנשים שנעשה להם עוול. הם היו ילדיהם וילדותיהם של חיילים נאצים ונשים נורבגיות (מתוך כוונה נאצית לשיבוח הגזע, או סתם מתוך רומנים רגעיים), והם נלקחו מאימותיהם הנורבגיות אל בתי יתומים גרמנים. אחת הצליחה להימלט מעבר למסך הברזל הקומוניסטי. וזהו סיפורה.

zwei leben

אבל כבר מהתחלה יש איזשהו סיפור מתח שמתפתח לאט. היא לא אישה תמימה. היא סוכנת שטאזי (המשטרה החשאית המזרח גרמנית), או לפחות סוכנת שתולה בשירות מישהו. וזו הבעיה של הסרט. "חיים כפולים" הוא גם סרט ריגול, וגם דרמה אנושית על עוול גדול שנגרם לנשים תמימות. אבל מכיוון שהאשה במרכז הסיפור היא לא תמימה, קשה לי לסמפט אותה, להרגיש איתה את מכאוביה. אז אני נשאר מרוחק.

"חיים כפולים" מנסה להיות גם סרט ריגול וגם דרמה משפחתית. הוא לא זה ולא זה. יש משהו לא ברור בצילום של הסרט. הכל מצולם באור צהוב וחם, אבל מקורות האור שמגיעים מבחוץ שרופים. כאילו האנשים האלו מנותקים מהסביבה שמקיפה אותם. במקום לחבר אותי אל העלילה, משהו בצילום מנתק אותי מהסרט. אין לי טענה לבימוי הקונקרטי, אבל משהו בסרט הזה השאיר אותי מנותק.

אז מה שנשאר הוא משחק מצוין של שתי הדמויות הראשיות. יוליאנה קוהלר מאוד משתדלת למלא את הפערים בסרט הזה, והיא כמעט מצליחה. וליב אולמן הותיקה, במשחק מאופק ומרשים מהווה קונטרה נהדרת. אבל משהו בסרט הזה לא עובד. שני חלקי הסרט עובדים אחד כנגד השני במקום אחד בשביל השני. וכך יוצא שהסרט הזה אמנם זורם בקצב טוב, והוא לא משעמם לשניה, אבל הוא לא מצליח לערב אותי רגשית בחיי הדמויות. אז מה שנשאר הוא בעיקר להשתומם כיצד הבמאי הזה פספס נושא של עוול באמת גדול שנעשה לעשרות או אפילו למאות אנשים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s