סיכום שנת 2014

לכאורה זו היתה שנה נורמלית. הרי ככה זה מתנהל בעולם הגדול, שם בחוץ: בתחילת השנה – האוסקרים, הסרטים המכובדים שעדיין נהנים מאבק הכוכבים של הטקס הנוצץ. בסוף השנה – מתכוננים לאוסקר של השנה הבאה, והתחלת הטפטוף של הסרטים שימלאו את רשימות המועמדים של אותו טקס כל כך נכסף. ובאמצע – שממה. קצת פסטיבלים, קצת סרטי סינמטקים – אבל בכל הנוגע להפצה מסחרית – לא הרבה יותר מזה.

לא מדויק. בתחילת השנה הגיעו למסכים בישראל כמה סרטים מצוינים ממש. גם בסופה. באמצע אכן היתה סוג של שממה. אבל היתה נקודת אור אחת. בעצם, לא נקודת אור. יותר כמו פנס עצום מימדים מכוון ישר לעין. הקולנוע הישראלי. הסרטים הישראלים שהופצו השנה (וגם אלו שמתרגשים עלינו בשנה הבאה) היו פשוט תענוג. מיצירות מופת של ממש, לסרטים מצוינים, דרך סרטים מקסימים, סרטים חביבים, ועד, כן, גם סרטים רעים ממש. הקולנוע הישראלי מראה נוכחות של ממש על המסכים בישראל, והקהל הישראלי נוגס בתאווה. הסרט הנצפה ביותר בישראל ב-2014 היה סרט ישראלי (והוא מכר לפחות כפול מכל סרט הוליוודי אחר). ולא מעט סרטים ישראלים אחרים היו רבי מכר. גם איכות וגם כמות – הקולנוע הישראלי של 2014 הגיע לשיא משמח במיוחד. ויותר מכך – זהו שיא שנמשך לאורך כל השנה. לא עוד סרטים ישראלים שנדחסים לחלון צר שבין יוני לספטמבר (פסטיבל ירושלים עד לפרסי אופיר). סרטים ישראלים נמצאים כאן כל השנה, וחלק לא קטן מהם מרוממי נפש ממש. לא פלא שרשימת 10 סרטים שהכי אהבתי השנה מכילה לא פחות מ-5 סרטים ישראלים. כן, חצי מהסרטים הכי טובים השנה לטעמי (טובים בכל קנה מידה. לא טובים ביחס לזה שזה ישראלי, אלא טובים כערך מוחלט. מצוינים, מרגשים, מצחיקים, נפלאים) הם סרטים כחול לבן.

ועם זאת, עדיין אני מוצא הרבה סרטים מצוינים שאינם מופצים כאן. אז שוב, כבכל שנה, הרכבתי לפוסט סוף השנה שלי שתי רשימות: 10 הסרטים שאהבתי השנה מתוך אלו שהופצו, ועוד סרטים שאהבתי השנה, אבל לא הופצו מסיבות שונות ומשונות. אז הנה הם באים, שתי רשימות עשרת הגדולים שלי.

לפני שאני אגש לרשימה עצמה, אציין כאן בקצרה סרטים שאהבתי אבל השארתי מחוץ לעשיריה:

לוויה בצהרים (אדם סנדרסון, ישראל), נעלמת (דיויד פינצ'ר, ארה"ב), לפני החורף (פיליפ קלודל, צרפת), התחלה חדשה (ג'ון קארני, ארה"ב), יומיים ולילה (האחים דארדן, בלגיה), ציידי ראשים (מורטן טילדום, נורבגיה), נימפומנית (לארס פון טרייר, דנמרק), רק ג'יגולו (ג'ון טורטורו, ארה"ב), לאנצ'בוקס (ריטש באטרה, הודו), אני, עצמי, ואמא שלי (גיום גאליין, צרפת), רכבת הקרח (בונג ג'ון הו, דרום קוריאה), פילומנה (סטיבן פרירס, אנגליה), דבש (ולריה גולינו, איטליה), מועדון הלקוחות של דאלאס (ז'אן מארק ואלה, ארה"ב).

ועכשיו, לעשרת הגדולים להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת