פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2014: המועמדויות

אני קצת באיחור, כי המועמדויות לפרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע פורסמו כבר בשבוע שעבר, אבל הפעם אני גם מופתע לטובה. כל המטרה של המעקב שלי אחרי פרסי אקדמיות ברחבי העולם הוא לקבץ רשימה של סרטים שאני עוד לא מכיר אבל מסקרנים אותי ממקומות שונים בעולם. והנה, רשימת המועמדויות של פרסי האקדמיה האוסטרלית לשנת 2014 מכילה כמה שמות של סרטים שראיתי, או לפחות כאלו שכבר שמעתי עליהם.

למשל

איש המסילה (The Railway Man) – ג'ונתן טפליצקי

railway man

הסרט הזה, על אדם שהיה בשבי בזמן המלחמה, והרבה שנים לאחר מכן פוגש באותו אחד שהתעלל בו באותו זמן, סולח לו, והופך לחברו לחיים ולשותף גורל, הסרט הזה הוקרן בישראל בתחילת השנה. הנה מה שכתבתי על הסרט הזה אז (והנה הטריילר לתזכורת). סרט לא רע, אבל זניח ונשכח. האקדמיה האוסטרלית העניקה לו 6 מועמדויות: לפרס הסרט, התסריט המעובד, צילום, סאונד, מוסיקה, ותלבושות.

עוד למשל

52 ימי שלישי (52 Tuesdays) – סופי הייד

52 tuesdays

הסרט הזה, שעוקב במשך שנה אחרי תהליך שינוי המין של אשה דרך עיניה של הבת, ביקר על מסכינו לתקופה קצרה ממש לא מזמן. הנה מה שכתבתי עליו כשראיתי אותו (וגם כאן, הנה הטריילר לתזכורת). לסרט הזה  יש 2 מועמדויות לפרס האקדמיה האוסטרלית: לפרס התסריט המקורי, ולפרס העריכה.

                        יש ברשימת המועמדויות גם סרטים ששמעתי עליהם, והם כבר הוקרנו בארץ, בדרך זו או אחרת, אבל לא הגיעו (עדיין?) להקרנות מסחריות.

למשל להמשיך לקרוא

6 גיבורים: סרט אקשן. מצויר.

(שם הסרט במקור: Big Hero 6)

נחמד. ממש נחמד. וזהו.

"שישה גיבורים" אמור להיות איזהשהו פריקוול לעלילות גיבורי על. הדבר האחרון שרואים בסרט הוא את החבורה רצה ביחד: "אנחנו 6 גיבורים". סרט ההמשך כבר מחכה. אני כבר ממש לא מחכה לו.

אבל הסרט הזה הוא "איך הגענו עד הלום". וככזה הוא ממש אחלה. אבל לא הרבה יותר מזה.

ראשית, יש בו משהו תמוה: לכולם יש שמות יפנים. מה הקטע? טדאשי, הירו, וואסאבי. כאילו האמריקאים מודים בכשלונם, ומוכנים להשתלטות היפנית. לי זה נשמע בעיקר תלוש ומשונה. אבל נחליק את זה.

גם הטאץ' הדרמטי של הבמאים לא מלוטש עד הסוף. מפגש קצרצר עם אחת הדמויות ביריד המדע, וכבר אתה יודע מי יהיה הבאד-גאי שלנו. כשזה מתגלה, לא הרבה לאחר מכן, אתה לא מי יודע מה מופתע. ואחוות האחים – זה איך שהוא עובד, אבל לא עד דמעות. בעיקר כי הבמאים מציפים את הסרט במוסיקה. הרבה יותר מדי מוסיקה. זה עובד בקטעי האקשן, אבל בקטעי הדרמה זה די מעיק. מה גם שלקראת סוף הסרט, כשסצינת השואו-דאון הגדולה מסתיימת, פתאום מוסיפים עוד הדרן – רגע, אבל יש לנו עוד מישהי להציל!… הדרן מיותר לטעמי (שאמנם מביא עימו סצינת פרידה שתביא כל ילד לדמעות, אבל אני, שראיתי כבר סרט אחד או שניים בחיי, חשבתי שזו סצינה יפה, אבל נדושה וצפויה).

Big Hero 6

ועם זאת, יש בסרט הרבה לב ונשמה. הרבה ה להמשיך לקרוא

העלמותה של אלינור ריגבי: הוא. היא. הוא והיא. הוא. היא.

(שם הסרט במקור: The Disappearance of Eleanor Rigby: Them)

טוב, אז מה שאני יודע זה שהסרט הזה במקור היה שני סרטים

העלמותה של אלינור ריגבי: היא

העלמותה של אלינור ריגבי: הוא

הגרסה המופצת בישראל (ובעולם כולו, להבנתי) היא

העלמותה של אלינור ריגבי: הם (התכה של שתי הגרסאות לגרסה אחת)

לפי מה שראיתי, העובדה שהסרט הזה הוא סוג של חיבור מאולץ בין שני סרטים מורגשת מאוד, וחסרים לי המון פרטים. אבל אני לא בטוח שאני ארצה לרוץ ולחפש אותם בשתי הגרסאות האחרות. זה פשוט לא מעניין מספיק.

סצינה ראשונה: בחור ובחורה במה שנראה כמו דייט מקסים מהסוג שיש כשרק נפגשים.

סצינה שניה: הבחורה מנסה להתאבד.

סצינה שלישית: היא ניצלת ומגיעה אל סף בית הוריה, מתנחלת אצלם לבינתיים. אף אחד לא מדבר על נסיון ההתאבדות.

ה-מ-ו-ן פרטים חסרים לי בסרט הזה. אם הכל כל כך טוב, למה היא מנסה להתאבד? ואם היא מנסה להתאבד (אירוע, אהם, די דרמטי), למה אף אחד לא מדבר על זה?

ולא, אלינור ריגבי לא ממש נעלמת. הבחור מוצא אותה די מהר. הוא נותן לה ספייס, אבל הוא יודע איפה היא, ומדי פעם מנסה ליצור איתה קשר.

eleanor rigby

ובאיזשהו מקום מ להמשיך לקרוא

גאווה: סרט צבעוני אבל נשכח

(שם הסרט במקור: Pride)

סרט נחמד. וזהו. באמת. אין הרבה מה להגיד על הסרט הזה. נחמד. כזה שרואים ופוף…שוכחים. חביב וזניח. הו כה זניח.

וחבל.

סיפור אמיתי (מסתבר): בשנות ה-80, בזמן שביתת הכורים הגדולה באנגליה, העובדים המסורים ששבתו קיבלו עזרה ממקור לא צפוי: קהילת ההומואים והלסביות של לונדון. כן, העירונים הדפוקים שלחו יד עוזרת לכפריים הדפוקים. וזהו.

מצד אחד, יש בסרט הרבה רגעים מרוממי נפש. רגעים צבעוניים, עם מוסיקה סוחפת (גם שירים אייקונים מהאייטיז, וגם מוסיקת סקור כיפית), עם הרבה חדוה ושמחה של הדמויות שעוברות לקהל באולם. מצד שני, זה כל מה שיש בסרט. אין כמעט רגעים שבהם הסרט עוצר לספר את הסיפור של הדמויות. רגעים שהדרמה צריכה כדי להתקדם הלאה. רגעי עצב ורגש כדי להרים את הדרמה גבוה ולהוריד אותה נמוך בקצב מדוד. אין את זה כאן.

pride

ובכלל, נדמה לי שהבמאי והתסריטאי החליטו לא לתת רקע. היתה שביתת כורים באנגליה בשנות ה-80. לא שמעתם עליה? לכו לוויקיפדיה. אח"כ תבואו לראות את הסרט. אה, ואתם יודעים ש להמשיך לקרוא

לוויה בצהרים: אשה בעולם של גברים

וואו, הרבה זמן. הרבה מאוד זמן לוקח לסרט להגיע להקרנות מסחריות בישראל. את "לוויה בצהרים" ראיתי לראשונה לפני יותר משנה בפסטיבל חיפה 2013 (הנה ההתרשמות הראשונית שלי ממנו). אבל אולי מוטב מאוחר מלעולם לא. בצפיה שניה הסרט הוא פשוט יצירה מרתקת ויפהפיה, גם אם לא כוס התה של כל אחד. "לוויה בצהרים" הוא סרט מיוחד, קטן וקומפקטי, מפוצץ בכשרון, ומעורר מחשבה.

אז מה המקום של האשה בעולם שלנו? האם יש מקום לעצמאות נשית? ליוזמה נשית? או שהעולם שלנו מחנך לעליונות גברית, מזין את הסדר העולמי הישן ולא מוכן להשתנות?

"לוויה בצהרים" הוא סרט מרתק אם קוראים אותו דרך הפריזמה של הדיון במעמד האשה. כמעט כל סצינה בסרט הזה היא דיון מעניין במערך הכוחות בין המינים. במרכז הסיפור אשה כנועה. היא מכינה לבעלה אוכל עם חזרתו מהעבודה, מגישה לו מגבות למקלחת, ובכלל היא שקטה וצייתנית. אבל יש בה מרידות קטנות. השכנה שלה מבקשת שהיא תשמור על בנה המתבגר כשהיא לא בבית. וכך מתחיל הקשר בין האשה הבוגרת והמדוכאת לבין הגבר הצעיר. הפרש הגילאים מאפשר לגיבורה להפוך את הסדר, להיות היוזמת, השולטת בקשר הזה. היא לוקחת את הנער לטיולים באתר ארכיאולוגי שהוא גם שטח אימונים צבאי. זה מקום מסוכן ואסור לאזרחים, אבל זה ריגוש מיוחד, מרידה של האשה במוסכמות. יש גם מימד אירוטי קל ב להמשיך לקרוא

משפחה טובה: גם לתל-אביבים מגיע לחיות

והנה איתן פוקס חוזר לטלויזיה. יוצר פורה ומעניין פוקס. הוא עובר בקלילות מהקולנוע לטלויזיה ובחזרה. והפעם, לפי מה שקראתי, הוא חוזר עם סיפור אישי במיוחד, סיפור על משפחה שעוברת טלטלה עם היוודע דבר הגירושים של ההורים. 3 פרקים שודרו עד היום. וההרגשה שלי היא שעוד לא הגענו לשיא הרגשי, אבל אני חושב שזה עוד יגיע.

פוקס הוא יוצר מהסוג המקצוען. אצלו הכל זורם חלק, ללא הפרעה. וגם כאן, ב"משפחה טובה", הקצב טוב. הדמויות מאופינות בקלילות, המשחק של כולם טוב, והכל מדויק. לפעמים זה יוצר אוירה של התנשאות (כמו ב"בועה", או בחלקים מ"פלורנטין"), ולפעמים זה עובר אלי כמשהו אוטנתי לגמרי. בינתיים אני מרגיש שב"משפחה טובה" יש משהו אמיתי, אם כי זה עדיין לא חודר עמוק.

good family

אבל מה שמעניין אותי ב"משפחה טובה" היא ההרגשה שלי ש להמשיך לקרוא

יום הולדת 4

את הפוסט הזה כמעט ולא כתבתי. אני לא ממש חוגג. היום לפני 4 שנים חנכתי את הבלוג הזה. ובשנה האחרונה עברתי, בהדרגה, למצב רוח של שגרה. ושלא תטעו – זה דווקא טוב. יש כמה דברים שמעניינים אותי, ועליהם אני כותב. אני אולי נישתי, אבל זה מבחירה.

אני מאוד מתעניין בקולנוע ישראלי, ובדצמבר אני משתדל לעקוב אחרי התנובה הישראלית של השנה הבאה (השנה, במקום סדרה של פוסטים, אני כנראה אאחד את הכל לפוסט אחד). אני גם עוקב בצורה מאוד צמודה אחרי מרוץ פרסי האקדמיה הישראלית, ומשתדל לראות את כל הסרטים המתמודדים, וכותב על כולם (השנה נסגרו הקרנות האקדמיה לקהל הרחב, אז כתבתי רק על הסרטים שכבר נחשפו במהלך המרוץ בפסטיבלים. בתחרות הישראלית בפסטיבל חיפה שחררתי את שאר הפוסטים שכבר היו מוכנים. ועדיין נותרו לי במחסנית 7 פוסטים על סרטים שהתמודדו על האופיר ב-2014 וטרם נחשפו לקהל הרחב).

אני מאוד מתעניין ביצירה ישראלית, ומדי פעם אני כותב כאן על סדרות טלויזיה ישראליות (מה שמזכיר לי: אני צריך למצוא זמן לכתוב על הסדרה החדשה והחביבה של איתן פוקס, ועל העונה השלישית של "פולישוק". ראיתי רק את הפרק הראשון, והוא היה די זוועתי בעיני).

אני מאוד מתעניין ב להמשיך לקרוא