יש לאנדריי צוויגניאצב עניין עם אלהים. כל הסרטים שהוא עשה בעבר הם סוג של גרסה מודרנית לסיפורי התנ"ך. יש להם אופי אפי, תנכ"י. והם דיון רציני במקומה של הדת בעולם היום. והנה מגיע "לוויתן". והוא סוג של סיכום או הרחבה של יצירתו של צוויגניאצב עד כה.
הסצינה האחרונה בסרט היא סצינה של דרשה. כומר עומד בכנסיה ונואם דרשה סטנדרטית של יום ראשון. זוהי סצינה אירונית ומלגלגת מאין כמותה. לאור כל מה שהתרחש בסרט עד לנקודת הסיום שלו, ולאור העובדה שאותו כומר נצפה בסצינות קודמות בסרט כמצדד באופן חד משמעי בכוח השלטוני החומס ועושק את האדם העני, כל המילים היפות הנאמרות בשמו של אלהים בסצינה הזו הופכות למגוחכות. כמו כן, אם משווים את הסצינה הזו לסצינה אחרת בחלק הראשון של הסרט, יש משהו דומה בדרך שבה הכומר אומר את המילים חסרות התוכן והמשמעות האלו כסדרה של משפטים כמעט ללא אוויר ביניהם לאותו סגנון בו משתמשת השופטת במשפט של גיבור הסרט. קריאה מן הכתב של פסק דין. נאום ארוך וקקופוני שנאמר ללא נשימה כמעט, רצף של מילים שקשה לחבר אותו למשמעות קוהרנטית כי הן נזרקות לאוויר ללא שהות, ללא רחמים, ללא אפשרות לקלוט בכלל את הנאמר. ככה המשפט פועל ברוסיה. ככה אלהים פועל. ככה הם החיים ברוסיה (ואולי בעולם). אנשים בעלי שררה משתמשים באלהים כתירוץ, ומשתמשים באלימות (פיסית ופסיכולוגית) כדי לשלוט בחלשים יותר.
איזה סרט משונה. ממש מוזר, וביזארי, והזוי. ולא, הפעם אלו לא מילים של תשבוחות. לאורך רוב הסרט ישבתי די מנותק. הרגשתי שאני לא מתחבר לטון הלא כל כך ברור שלו. ומצד שני, זה סרט די מצחיק. והצילום מאוד מרשים. אז אולי בכל זאת משהו עובד בו. ואולי לא. סרט משונה.
אני חושב שהבעיה העיקרית שלי עם הסרט מתמצה עם העובדה המשונה שאם אני זוכר נכון, אין בסרט הזה ולו קלוז-אפ אחד. רובן אוסטלונד הבמאי בורח מדרמה. אולי הוא מפחד ממנה. באחת הסצינות בסרט יוצא הזוג מהחדר במלון אל המסדרון כדי לדסקס עניינים הרחק מעיניהם של הילדים. אחד מעובדי המלון מעשן במסדרון, מפריע להם להתבודד. הם מבקשים ממנו שיתן להם פרטיות, כדי שיוכלו לדבר. הוא מסתכל עליהם. קאט. אין שיחה. אין דרמה. מעבר לסצינה הבאה. וזה רק למשל אחד מתוך הרבה למשלים.
דורון פישלר, האיש והדג, וחברת YES מארגנים ב-12/02 הקרנה של סרט האימה המהולל "הבבדוק" בסינמטק הרצליה (הכניסה חינם!). אני טרם ראיתי את הסרט, אבל אני יודע ומרגיש את ההתלהבות מסביב (מה שאומר שאני בטוח בא). סרט ראשון של במאית שהוא סרט אימה לא קונבנציונלי. והנה בתחרות פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע הוא עמד מול סרטים עם תקציב הרבה יותר גדול, עם שחקנים הרבה יותר מפורסמים, והוא יכל להם.
כן, הסיפור הגדול של עולם הקולנוע היום, מבחינתי, הוא זכייתו של "הבבדוק" בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה האוסטרלית לקולנוע.
היום עולה על המסכים בישראל הסרט "כח עליון". חשבתי שזו הזדמנות להציץ בסרט קצר שרובן אוסטלונד, הבמאי של "כח עליון", ביים לפני כמה שנים. לסרט קוראים "תקרית בבנק", וכבר אז הוא הביא לאוסטלונד הרבה פרסים, כולל אחד מפסטיבל ברלין היוקרתי. שמו של הסרט הקצר הזה (רק 10 דקות) מספר בעצם את תוכנו: זהו סרט על שוד בנק. אבל סרט כזה על שוד בנק לא ראיתם. בשוט אחד מתמשך של 10 דקות, רובן אוסטלונד בוחר להסתכל על מי שבד"כ נעדרים מסרטים על שודים. וכך מתגנב גם ההומור הלא צפוי, ונקודת המבט הרעננה של אוסטלונד אל התמונה.
למרות שלא ממש אהבתי את "כח עליון", קשה להתכחש לכך שרובן אוסטלונד הוא במאי מעניין, והסרט הקצר הזה הוא הוכחה.
הגרסה היחידה שמצאתי ברשת דוברת שוודית, והיא לא מתורגמת, אבל הדיאלוגים כאן לא באמת חשובים. חשובה נקודת המבט הייחודית של הבמאי על התקרית הזו, שלדברי הבמאי, אכן התרחשה בשטוקהולם ב-2006. הביקורת שלי על "כח עליון" תעלה כאן מחר. בינתיים אתם יכולים להתרשם מ"תקרית בבנק": להמשיך לקרוא ←
היום בבוקר התקיימה בצרפת מסיבת העיתונאים שחשפה את רשימת המועמדויות של האקדמיה הצרפתית לקולנוע לפרס הסזאר השנה.
הנה כמה מההילייטס של הרשימה הזו:
קודם כל, אנחת רווחה: הסרט הצרפתי המצליח של השנה, שהוא גם לטעמי אחד הסרטים הכי רעים שראיתי בשנה האחרונה, ובכן, הסרט הזה לא קיבל ולו מועמדות אחת. הקהל ימשיך ללכת לראות את "למה זה מגיע לי", אבל האקדמיה הצרפתית לא התפתתה, ומנעה ממנו אור זרקורים נוסף.
בפעם שעברה שקומדיה צרפתית שברה קופות, היא קיבלה גם הכרה מהאקדמיה. עומאר סי זכה בפרס הסזאר (המוצדק) על משחקו ב"מחוברים לחיים". לבמאים של "מחוברים לחיים" יש סרט חדש שנקרא "סמבה" (בעוד כחודשיים בישראל). הסרט הזה לא שובר קופות כמו הקודם, אם כי גם הוא מוכר כרטיסים בקצב לא רע בכלל בצרפת. אבל ההכרה של האקדמיה הפעם מינורית עד כמעט לא קיימת – "סמבה" מועמד רק לפרס אחד, ולא, לא לעומאר סי, שמשחק גם כאן, אלא לשחקנית המשנה האלמונית איזיה איז'לין.
"פארטי גירל", סרט שהוצג כבר בישראל לא בהצלחה יתרה (הנה הביקורת שלי), הסרט הזה קיבל מהאקדמיה הצרפתית רק 2 מועמדויות – לפרס סרט הביכורים, ולעריכה.
פראנסואה אוזון, אולי הבמאי הצרפתי הפעיל ביותר בעשור וחצי האחרון (ובמאי שאני מאוד אוהב) הוציא השנה סרט חדש. התגובות לסרט היו לא אחידות, ועדיין, לבמאי בקליבר שלו ציפיתי מהאקדמיה הצרפתית להכרה גדולה. אבל אוזון החדש לא מעניין את האקדמיה הצרפתית. "החברה החדשה שלי" (סוג של מותחן, להבנתי) קיבל רק 2 מועמדויות לסזאר – לשחקן הראשי (רומן דוריס) ולתלבושות.
מלאני לורן היא מהשחקניות היותר מפורסמות של צרפת בעשור האחרון. היא נעה בין סרטים הוליוודים לבין משחק בסרטים צרפתים. רוב הקהל מכיר אותה בתפקיד שושנה מ"ממזרים חסרי כבוד" (לא ראיתי), אבל אני זוכר אותה לטובה יותר מדרמה צרפתית יפהפיה שנקראת "אל תדאגו, אני בסדר". לפני 3 שנים פנתה לורן לבימוי, וסרט הביכורים שלה, "המאומצים" הפתיע אותי מאוד לטובה. בשנה שעברה היא הציגה את סרטה השני כבמאית בפסטיבל קאן, וקיבלה ביקורות מתפעלות. "נשימה" הוא אחד מהסרטים שהכי מסקרנים אותי השנה (אני מניח שמתישהו הוא יוקרן באחד הפסטיבלים בישראל). אבל האקדמיה הצרפתית החליטה להתעלם גם מהסרט הזה. רק 2 מועמדויות לסזאר יש ל"נשימה", שתיהן בקטגוריה של השחקניות-תגלית (ואחת מהן, לו דה לאז', כבר מאוד הרשימה אותי בסרט הסוסים המלבב והמרגש מהשנה שעברה, ,"ז'אפלו").
סלין סיאמה היא מהבמאיות העולות בצרפת. סרטה הקודם, "טומבוי", הרשים בכל מקום בו הוקרן (ולפניו היה את "חבצלות מים" המוערך, שלא ראיתי. את "טומבוי" ראיתי ואהבתי). השנה שחררה סיאמה סרט חדש נוסף, שלטעמי היה פחות טוב מהקודם, ועדיין היה בו משהו סוחף ומרגש. "חבורת נערות" קיבל מהאקדמיה הצרפתית הכרה מעניינת – אמנם רק 4 מועמדויות, אבל אחת מהן לבימוי של סיאמה (ומצד שני, הסרט לא מועמד לפרס הסרט). האקדמיה הצרפתית העניקה ל"חבורת נערות" עוד 3 מועמדויות לסזאר, בקטגוריית השחקנית-תגלית, הסאונד, והמוסיקה (העבודה של סיאמה עם מוסיקה בסרט הזה נהדרת).
אריאן לאבד היא שחקנית יווניה שכבר מוכרת לנו. היא חלק מהגל החדש היווני (הדי סוטה) שהכרנו עם "אלפים" ועם "אטנברג" (אחרי שנכוויתי מ"שן כלב" הנורא, דילגתי על הסרטים האלו, ורק קראתי עליהם). לאבד כבר עברה להכרה בינלאומית, עם הופעות ב"לפני חצות" הנפלא, ואפילו בסרט הישראלי היפה "הבן של אלהים". אז לאבד היא כבר שם שאנחנו מכירים, אבל האקדמיה הצרפתית כנראה עדיין לא, אז היא העניקה לה מועמדות בקטגוריית השחקנית-תגלית, על תפקיד שהיא עושה בסרט שנקרא "פידליו, המסע של אליס".
קתרין דנב היא קצת כמו מריל סטריפ. שחקנית מעולה, אבל גם כזו שמקבלת מועמדות על כמעט כל דבר שהיא עושה, גם אם הוא זניח. השנה דנב מועמדת על הקומדיה "בחצר" של פייר סלבדורי (הבמאי הזה מוכר בעיקר בזכות הקומדיות הקלילות שהוא ביים ובהן שיחקה אודרי טוטו. נעלמה לי קצת, הטוטו הזאת). ובכלל, המירוץ לפרס השחקנית בסזאר השנה חם מאוד. חוץ מדנב הותיקה מועמדות גם סנדרין קיברלין (שזכתה בשנה שעברה על תפקידה בקומדיה המשעשעת "9 חודשי מאסר". השנה היא מועמדת על תפקידה בסרט "היא מעריצה אותה"), ז'ולייט בינוש (על "סילס מריה"), אמילי דקאן (שהכרנו עוד מ"רוזטה" של האחים דארדן, כאן מועמדת על הסרט "לא הטעם שלו"), קארין ויארד (שראינו לפני כמה שנים ב"פוליס" המצוין, השנה מועמדת על "משפחת בלייה" בתפקיד אמא חרשת-אילמת, מלכודת דבש של פרסים), וגם מי שבעיניי היא המועמדת המובילה לזכות, מריון קוטיאר על "יומיים ולילה".
המירוץ לפרס השחקן פחות חם, אבל צריך לציין שגם על הופעה בסרט מינורי למדי, נילס ארסטרופ הותיק והטוב מקבל הכרה. השחקן המרשים הזה מועמד על משחקו בסרט "דיפלומטיה" של פולקר שלנדורף (שהוקרן בישראל לא מזמן. סרט לא רע, אבל זניח בעיניי)
ועכשיו, אחרי יותר מ-600 מילה של אבחנות כלליות, אלו הם הסרטים המובילים של רשימת המועמדויות לסזאר 2015: להמשיך לקרוא ←
באיחור של יום אחד צפיתי בגרסה ערוכה של טקס פרסי האקדמיה השוודית לקולנוע שהתקיים אתמול. מפה, מישראל, זה הגיע בדיוק בזמן. שני המועמדים העיקריים, כפי שסקרתי כאן בבלוג עם פרסום המועמדויות, היו "יונה יושבת על ענף ומהרהרת על הקיום", החדש והמסקרן (וזוכה אריה הזהב מפסטיבל ונציה 2014) של רוי אנדרסון, ו"תיירים"/ "כח עליון" של רובן אוסטלונד, שהיה נציג שוודיה לאוסקר, והגיע לתשיעייה, לפני שנופה מהחמישיה הסופית במפתיע.
והזוכה הגדול של האקדמיה השוודית לקולנוע הוא
"כח עליון"
ומהצד הישראלי זה מגיע בדיוק בזמן, כי הסרט הזה עולה על המסכים אצלנו מחר. הביקורת שלי תעלה כאן בסוף השבוע. אתם כבר יכולים לקרוא ביקורות משתפכות באתרים האחרים, אבל אני יצאתי מסויג יותר (אם כי לא בלתי מסופק לגמרי. יש בסרט הזה בכל זאת משהו). "כח עליון" זכה ב-6 פרסי "חיפושית הזהב" של האקדמיה השוודית: פרס הסרט הטוב ביותר, הבימוי, שחקן המשנה, תסריט, צילום, ועריכה.
הטקס היה קצבי ומעניין, והיו בו כמה רגעים יפים, גם למי שלא מבין שוודית, כמוני. כשהגיע הרגע להעניק את פרס שחקן המשנה, למשל, עמדו על הבמה חמש ילדות קטנות. הן היו הבנות של שלושת המועמדים. כשהן הכריזו על הזוכה, הבנות של אלו שלא זכו ירדו מהבמה, והבנות של זה שניצח שמחו מאוד, כדרכן של ילדות. גימיק נחמד.
אבל הרגע המרגש ואפילו החשוב של הערב היה הרגע הזה להמשיך לקרוא ←
אתמול פרסמה האקדמיה של החבל הקוויבקי של קנדה את המועמדויות לפרס הג'וטרה שלה לשנת 2015. כמו תמיד, חלק מהמועמדים נמצאים גם ברשימה של האקדמיה האם הקנדית, אבל חלק גם ייחודי לחבל הארץ הזה, לקוויבק. הנה סקירה קצרה של הסרטים הבולטים ברשימה של הקוויבקים:
קסוויה דולאן הוא הנסיך הקנדי. הוא זה שהאקדמיות בקנדה אוהבות לתת לו הרבה מועמדויות, אבל מעט פרסים. הוא במאי מעצבן למדי (ראיתי שניים מסרטיו), אבל נחשב מאוד. "מאמי" שלו היה הנציג הקנדי לאוסקר השנה, והאקדמיה הקוויבקית העניקה לדולאן אינספור מועמדויות, לא רק ל"מאמי", אלא גם לסרטו הקודם, "תום בחווה", שעלה למסכים שם רק במהלך 2014, למרות שכבר היה מועמד לאינספור פרסים במקומות אחרים בשנה שעברה.
קסאוויה דולאן
כך יוצא ש"תום בחווה" (סיפורו של גבר המתאבל על אהובו שנפטר, כאשר משפחת האהוב לא ידעה על נטיתו של המת. אני בטוח שדולאן עשה מזה משהו צעקני ואפילו בוטה), הסרט הזה מועמד השנה ל-8 פרסי ג'וטרה קוויבקים: לסרט הטוב ביותר, לבימוי (קסאוויה דולאן), תסריט (דולאן), שחקנית, שחקנית משנה, שחקן משנה, צילום, ואיפור. "מאמי", לעומת זאת, מועמד ל-10 פרסי ג'וטרה קנדים: פרס הסרט, בימוי (דולאן), עריכה (דולאן), תלבושות (דולאן), תסריט (דולאן), שחקן, שחקנית, שחקנית משנה, צילום, ועיצוב אמנותי. עם כל כך הרבה מועמדויות, לא מן הנמנע שדולאן יהיה המפסיד הגדול של הערב.
כי יש עוד כמה סרטים מעניינים במועמדים. למשל, להמשיך לקרוא ←
זוהי סתם הודעה קטנה מטעם ההנהלה (אני): בסוף השבוע האחרון התקיימה ישיבה של פורום מבקרי הקולנוע בישראל. בין העניינים שנדונו היו קבלת חברים חדשים. מפה לשם, הם החליטו, השד יודע למה, לצרף אותי. אני. איתן ווייץ. אני מבקר קולנוע. משונה.
צריך לומר: אמנם למדתי פעם קולנוע, אבל לא למדתי עיתונות אף פעם באופן מסודר. אני מנהל את הבלוג הזה כבר יותר מארבע שנים, ויש לו כמה מאות כניסות ביום. נחמד וצנוע, ולא הרבה יותר מכך. אף פעם לא חשבתי לקרוא לעצמי מבקר קולנוע באופן רשמי, עד שיותר ויותר אנשים (ודווקא מהמכובדים, מאלו שכן יש להם קבלות של מבקרי קולנוע) נתנו לי פידבקים חיוביים על הכתיבה שלי. עד היום, למשל, נמנעתי מלכתוב בכותרות של הפוסטים שלי את שם הסרט, ולצידו את המילה "הביקורת". תמיד נתתי לפוסטים שלי שמות טיפשיים שכאלו. מעכשיו אני יכול לכתוב את המילה "הביקורת" כמו כל 30 החברים האחרים בפורום המבקרים הישראלי (ביניהם גם המכובדים ביותר, כמו למשל, יאיר רוה, ההוא מסינמסקופ, אבנר שביט שכותב בוואלה, שמוליק דובדבני וארז דבורה שכותבים ב Ynet, ועוד הרבה אנשים מצוינים שכותבים ומבקרים בכלי תקשורת מכובדים ומוכרים).
אז מי הוא באמת קלינט איסטווד? איש אלים, שמקדש את הכוח, או איש של שלום, שרואה דרך כוונות הרובה את הסיכוי להתפייסות, שרואה את האלימות בעולם, אבל מחפש את האנושיות? הוא עשה סרטים כאלו וגם כאלו. ו"צלף אמריקאי" שייך לחשיבה הכוחנית.
ראשית, אני חייב להתפלמס עם יאיר רוה. בביקורתו כתב רוה: "…הסיפור של כריס קייל באמת מדהים… בעיקר בגלל הכותרת שאיתה מסתיים הסרט, שמעדכנת מה קרה לגיבור אחרי שהסיפור הרשמי שלו לכאורה נגמר…שהיא-היא הסיפור האמיתי של הסרט…זו הסיבה שאיסטווד עשה את הסרט…"
ובכן, מה שיש לי לומר על זה הוא: אם זוהי הסיבה לעשיית הסרט מלכתחילה, אם זהו הסיפור האמיתי באמת של הסרט, אז למה רק כותרת מסכנה? הרי אם זהו הסיפור האמיתי של הסרט הוא היה צריך לתפוס נפח של לפחות רבע שעה-עשרים דקות. מערכה שלישית שלמה. אולי סרט שלם כמעט, ורק אקספוזיציה של ענייני המלחמה. אם זהו הסיפור האמיתי של הסרט, למה הוא לא נמצא בעצם בסרט? כי מיד אחרי הכותרת עובר איסטווד, במעין אפילוג, להראות צילומים של אמריקה מרכינה ראש בפני אותו מייצג של כוחניות, של צדק הירואי, של עשייה בעזרת הריגה. של ידיעה בדיוק מי צודק ומי טועה. יש רק שחור ולבן ב"צלף אמריקאי". אין צבעי ביניים. הסרט הזה הוא סרט שטחי להחריד מבחינה זו. הפוליטיקה של הכוח עוברת מאב לבן. יורים ולא בוכים. יורים וגאים בכך.
אבל אני מסכים עם יאיר רוה שהסרט הזה הוא לא מהטובים בקריירה של איסטווד. אני חושב שבראדלי קופר עושה עבודה טובה בתפקיד הראשי, אבל התסריט כאן חלש ורפטיטיבי. יש כאן 4 סיבובי לחימה, וכל אחד דומה לשני. אין ממש אסקלציה ביניהם. או שיש, אבל אין באמת הרגשה של להמשיך לקרוא ←
אז זה הפך לנוסחה. לעשות סרט עם הרבה שירים, ובלי הרבה סיפור. בחור, בחורה, וה-ר-ב-ה שירים. שירים שהוא כותב ושר. היא בד"כ מנגנת גם. והקשר ביניהם מבוסס על שירים. קשר אפלטוני, או אהבה אמיתית של אנשים. אחד לשני. למוסיקה.
ולא אכפת לי שזו נוסחה. זה עבד יפה מאוד בשני סרטיו של ג'ון קארני. זה הביא אוסקר על השיר מתוך Once המקסים, והוא עוד יכול לזכות באוסקר על השיר מתוך "התחלה חדשה" המקסים גם הוא. וכל עוד הדברים האלו יוצאים מן הלב, כל עוד האהבה הגדולה למוסיקה היא אוטנתית, ולא מתקפלת אל תוך שיקולים מסחריים שמתבקשים מהנוסחה, כל עוד האהבה הזו למוסיקה היא אמיתית, אני מוכן לקבל עוד סרטים כאלו. והמקרה של "שיר אחד" הוא מקרה מבחן מעניין: כי האהבה האמיתית למוסיקה קיימת כאן, והיא מציפה את המסך, אבל המעבר שלה אלי באולם עובר בצינורות מקולקלים קצת. הסרטים של ג'ון קארני יותר טובים.
בחור צעיר אוהב מוסיקה. הוא מנגן בעבור גרושים במנהרות רכבת התחתית. עוד לפני שהכרתי אותו הוא עובר תאונת דרכים. נכנס לתרדמת. האחות של אותו בחור לא נמצאת בארץ בכלל. היא מקבלת טלפון אל המלון שלה הרחק בחו"ל, והיא רצה חזרה הביתה, ולבית החולים כדי להיות לצד מיטת אחיה. חמש דקות של סרט עברו, ו להמשיך לקרוא ←