משחק החיקוי: כולם אוהבים את הסרט הזה. אני פחות.

(שם הסרט במקור: The Imitation Game)

הציפיות היו גבוהות. מורטן טילדום עשה סרט אחד שהלהיב אותי. "ציידי ראשים" הנורבגי היה כל מה שהוליווד פוחדת ממנו: נועז, מטורף, משוחרר, מסחרר, לא דופק חשבון, בוטה לעיתים, אבל לא כמניירה אלא כחלק אינטגרלי מהסיפור. וחוץ מזה, "משחק החיקוי" עשה לעצמו שם בחודשים האחרונים כסרט שמתקשר עם קהל בכל העולם. הפרסים שהוענקו לו הם בד"כ פרסי בחירת הקהל, לא המבקרים או של שופטים יודעי דבר. פרסי הקהל הם בשבילי סימן טוב לסרט שהוא גם איכותי וגם נגיש לקהל הרחב.

אבל יש גם את הצד השני. הצד העסקי של הוליווד. זה שמפחד מאוד לקחת סיכונים. זה שמסתכל החוצה, רואה במאים שעשו משהו שהצליח אצל המבקרים ו/ או בקופות הבינלאומיות, מביאים אותו אליהם הביתה, נותנים לו תסריט מוכן, ויאללה, תדפיס לנו כסף. כמובן שהכל קורה תחת עינם הפקוחה של המפיקים ההוליוודים שחותמים על הצ'ק כדי שהבמאי לא ישתגע ויחשוב שהוא יודע הכל. וכך הם מעקרים כל יצירתיות מהסרטים החדשים, וכך קורה גם שהיצירות האלו בד"כ מחזירות את הבמאים האלו חזרה לביתם עם הזנב בין הרגלים.

imitation game"משחק החיקוי" זוכה להרבה פידבק חיובי, כך שנראה שטילדום יטייל עוד קצת בעולם לפני שהוא יחזור לנורבגיה מולדתו, אבל למראה הסרט החדש שלו אני חייב לומר שאני מאוכזב. איפה זה ואיפה הרעננות והמקוריות של "ציידי ראשים". "משחק החיקוי" הוא סרט כל כך מעוגל פינות, כל כך משתדל לא להרגיז אף אחד, כל כך עובד "לפי הספר", עד שהוא שכח שזה היה דווקא ההליכה נגד המוסכמות שהביאה לטילדום את הפרסום. ויותר מכך, יש משהו מלוקק מאוד בסרט.

הסיפור המרכזי מתרכז באלן טיורינג, האיש שפיצח את האניגמה, הקוד המוצפן של התשדורות הגרמניות של הנאצים במלחמת העולם השניה. אבל התסריט מחורר כמו גבינה שוויצרית. הכל קורה מהר מדי, והסרט לא עוצר כדי להתעכב על הדרמה, על מערכות היחסים. הסצינות קצרות מדי, הדמויות קרטוניות, אין לדרמה זמן להתפתח. כך למשל, כשמגיעה הסצינה שבה הצוות עומד לימינו של טיורינג ברגע קריטי אני תוהה למה זה קורה? מאיפה זה הגיע? מה טיב היחסים בין כל הגברים האלו, שטיורינג בעיקר מעצבן, ולמה הם בעצם לא שמחים לאידו? או למשל, בחלק השני של הסרט, כשהחבורה צריכה להחליט החלטה גורלית הקשורה לאחיו של אחד מהם – הרי לא ידוע טיב יחסיו של הבחור עם אחיו, ובכלל, אני יודע מעט מאוד על הדמות הזו (וזה כבר מתרחש בשליש האחרון של הסרט), אז למה שאני אתרגש ממה שקורה בסצינה הזו? גם מערכת היחסים המעניינת של טיורינג עם האשה המרכזית בחייו סובלת מקיצורי דרך דרמטיים שפוגעים באפקט הקולנועי. וכך יוצא ש"משחקי חיקוי" כושל כמעט בכל צומת דרמטית.

טילדום עושה כמיטב יכולתו למלא את החסר בתסריט המחורר הזה. הוא מציף את הסרט במוסיקה (מה שאוטומטית רומז לי שהוא ידע שמשהו בסיסי חסר פה וניסה לכסות על כך. לשווא), והוא עורך לתוך הסיפור הראשי שני סיפורים מקבילים שמתרחשים בזמנים שונים (אחד בעבר, בילדותו של טיורינג, ואחד בעתיד, לאחר המלחמה). שני הסיפורים האלו לא מספיק מעניינים בפני עצמם, והם מקבלים זמן מסך מועט יחסית כדי שיהיה לי אכפת. מכיוון שהם לא עומדים בפני עצמם, המכניקה הרעועה של הסרט הזה נחשפת, והעובדה שהם נמצאים שם רק כדי להאיר את הסיפור הראשי באור קצת יותר ברור הופכת את הסרט הזה למקרטע עוד יותר. הרי כל פעם שאני נמצא בסיפור החקירה התמוהה הזו אחרי המלחמה אני בעצם רוצה לחזור לסיפור הראשי שלשמו התכנסנו, פיצוח ה"אניגמה". והחלקים שמספרים את סיפורו של טיורינג הילד בכלל מביכים וחסרי עומק. שלא לדבר על העובדה שטילדום נזקק לצילומי ארכיון של מלחמת העולם השניה. הרי כל אלו (וגם צילומים נוספים של לונדון בזמן המלחמה) הם רק פילרים שממלאים את הזמן עד שנגיע לעיקר.

אבל לא הכל רע ב"משחק החיקוי". בנדיקט קמברבץ' סוחב את כל הסרט הזה על גבו בהירואיות. הוא מגלם דמות מאוד מורכבת, מאוד לא סימפטית, יהירה, אבל הוא לבדו מצליח לגרום לי להבין את הדמות הזו. היחס (או יותר נכון לומר חוסר היחס) של טיורינג כלפי אחרים נובע בעיקר מסוג של הפרעת אישיות פרטית. טיורינג מכונס אל תוך עצמו, לא רואה אחרים, לא בגלל שהוא רע לב, אלא בגלל שהוא כל כך מופנם עד שהוא לחלוטין מרוכז בעצמו. לא מתוך התנשאות וגאווה, אלא מתוך ראייה צרה של העולם, של עצמו בתוך העולם של עצמו, ולא בעולם של אחרים. הסיפור היפה הוא איך ג'ואן קלארק (קירה נייטלי, בהופעה סימפטית אך חסרת משקל) פתחה את הראייה של טיורינג, הצליחה בהדרגתיות לגרום לו להסתכל על האנשים שמעבר לקצה אפו. התהליך הדרמטי הזה מפוספס לחלוטין בסרט מלא החורים הזה, אבל קמברבץ' לבדו מצליח למלא חלק מהפערים במשחק המדויק והמרשים שלו. מה גם שיש בכל זאת רגע מלהיב אחד בסרט, והוא הרגע שבו טיורינג אכן מפצח את האניגמה. סצינה אחת שבה העריכה, המוסיקה, המשחק – הכל הופך לסצינה אחת של התרוממות רוח. סצינה אחת שהזכירה לי שהבמאי הזה יודע בכל זאת לביים. אבל רק סצינה אחת. אחר כך הסרט הזה חוזר לסורו.

אכזבה גדולה לבחינתי, "משחק החיקוי". לא שזה כזה סרט רע בעיניי. אבל הוא כל כך מפוספס עד שזה כמעט מרגיז.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “משחק החיקוי: כולם אוהבים את הסרט הזה. אני פחות.

  1. זה רק אני, או שרוב הסרט קמברבאץ נראה כחיקוי של ג׳ים פרסונס מגלם את שלדון קופר?

    ואתה צודק. הפסקול של אלכסנדר דספלא הוא אחד היתרונות בסרט

  2. לדעתי טיורינג היה על הספקטרום האוטיסטי ומכאן חוסר היכולת שלו להתחבר לאנשים, להיותו מרוכז בעצמו. אבל אני נהנתי מהסרט!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s