עיניים גדולות: יפה בעיניים, חסר בכל השאר

(שם הסרט במקור: Big Eyes)

אני מודה שבמחלקת טים ברטון יש לי הרבה להשלים. גם את (מה שנחשב) סרטיו הטובים ביותר (המספריים של אדוארד, למשל) לא ראיתי. אבל בכל זאת, אהבתי למשל את "פרנקנוויני". יש לו עין מעניינת. ואיזושהי נשמה שחורה וביזארית. אז למרות הביקורות האיומות מחו"ל, הלכתי לראות את סרטו החדש. התוצאה היא מפח נפש.

קודם כל, זה לא ממש נכון בעיניי שזה לא סרט ברטוני. אלו לא רק העיניים הגדולות שמושכות לכיוון המוזר, הכל כך מזוהה עם ברטון. בעיקר בתחילת הסרט תשומת הלב שלי הלכה לכיוון עיצוב הסביבה, הבניינים, הרחובות. משהו בהם היה קצת עקום בעיניי. כאילו כמו סרט הוליוודי קלאסי, אבל לא ממש. ומצד שני, סרט קולנוע הוא לא מגזין עיצוב. אני צריך דמויות בתוך הסגנון. משהו שיקרה לדמויות. אין לי את זה ב"עיניים גדולות".

הדרמה ב"עיניים גדולות" לא קיימת בעצם. ז'תומרת, קורים הרבה דברים בסרט הזה. הוא זז במהירות מטורפת. הרבה יותר מדי מהר. מבלי להתעכב על בניית קצב נכון, מבלי לבנות רגעי שיא ורגעי שפל, הכל קורה כאן חיש מהר. פגישה ראשונה על הטיילת, אי הבנה קטנטנה, והופ, הם זוג. ועוד הופ קטן, הם נשואים. כבר אז יש שם סצינה שבה קין (כריסטוף וולץ) נתפס בשקר. הוא מודה בהכנעה, בסצינה (שהיתה אמורה להיות) נוגעת ללב. אבל זה לא עובד. הכל ב"עיניים גדולות" חסר עומק. שטוח. במקום לקחת את הזמן לצלול אל תוך העיניים האלו, שהכל נמצא שם, הסרט של ברטון מתייחס אל דמויותיו כאל מוצרי פופ. שטוחים, מיידיים, נשכחים.

big eyesשני השחקנים הראשיים הוכיחו את עצמם אינספור פעמים בעבר. כאן שניהם כושלים לטעמי. כריסטוף וולץ משחק את דמותו של קין כאינפנטיל מתלהב. לכאורה הוא אמן השקר, אבל אין לדמות הזו רבדים. אני לא באמת מבין מאיפה באים כל השקרים האלו. מאיזה צורך פנימי. וכשהוא מתרגז על ביקורת רעה, או על תהפוכות לא נעימות בחייו, זה לא כאב של אובדן שעובר אלי באולם, אלא צרחה של ילד שלקחו לו את הסוכריה. ואדם כזה הוא פתטי. לא הרבה יותר טובה היא איימי אדמס בתפקיד הראשי. גם לדמות של מרגרט, כפי שאדמס מפרשת אותה, אין צבעי ביניים. לכל אורך הסרט היא עלה נידף. רועדת, נמעכת תחת רגלו השולטת של הגבר. אין לה שום רגע של הפגנת כוח. היא לא האשה החזקה שאנחנו אוהבים מסיפורים אחרים. וגם כאן, יש לדמות שלה רק צבע אחד (ונצחונה בסוף מגיע ממקור חיצוני, מהארה דתית כלשהי, ולא מהבנה פנימית. עדי יהווה עוזרים לה. היא לא מנצחת לבד, לא במעשה יזום שלה).

טים ברטון גם מציף את סרטו במוסיקה (כמעט ואין רגע שקט בסרט הזה), וכמו תמיד, התוצאה המושגת היא הפוכה – במקום לרגש, אני מרגיש במאמץ של היוצרים להעלות את הרגש בכוח, והתגובה האינסטינקטיבית שלי היא דחייה ואפילו בוז. ובכלל, לא הבנתי למה הצורך להיעזר בדמות של עיתונאי אשפתות כדי להכניס אותנו לסיפור. לדמות שלו אין בכלל מקום בסרט הזה, והוא מופיע למשך דקות מועטות בלבד, כך שכל רעיון ההגשה של הסיפור דרך דמות חיצונית מיותר, ומרגיש לי יותר כדרך תסריטאית לפתור בעיות שלא היו שם מלכתחילה.

אז לא, זה סרט עד כדי כך רע. העין של ברטון לעיצוב עובדת גם פה. אבל דרמטית, "עיניים גדולות" הוא כשלון מתמשך. אכזבה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s