לא נשבר: הרוח האנושית תנצח. או משהו כזה

(שם הסרט במקור: Unbroken)

בן אדם רציני מאוד, האנג'לינה ג'ולי הזאת. מאוד מאוד רצינית, האנג'לינה. רצינית מדי, אפילו. וזה לזכותו של "לא נשבר". וגם לרעתו.

לפני כמה שנים החליטה אנג'לינה ג'ולי (שחקנית שבשנים האחרונות למדתי להעריך ואף לאהוב. הופעתה ב"ההחלפה" של קלינט איסטווד מעכה אותי לגמרי) שהיא רוצה להתחיל לביים (ובמהלך הצפיה ב"לא נשבר" חשבתי גם שאולי קלינט איסטווד עצמו היה צריך לביים את הסרט הזה. חיפוש הרוח האנושית בתוך עולם אלים, זה לא איסטווד?). מבלי לדעת עליה יותר מדי הרגשתי שהיא אשה בשליחות. בהיותה שליחה של האו"ם לעניינים הומניטריים היא גם החליטה לעשות סרט שכזה, עם מסר. אז דילגתי על "ארץ של דם ודבש". ולמעשה, בזכרון הכללי לא מדובר בסרט משמעותי במיוחד. אבל על "לא נשבר" דיברו לא מעט, ועוד הרבה לפני שהסרט יצא. חשבו שהוא יהיה שחקן מרכזי בעונת האוסקרים הנוכחית (הוא לא). וכשיצאו הביקורות הבנתי שהאנג'לינה הזו היא עדיין במאית לא בשלה. אבל רוב המבקרים, גם אלו שלא אהבו את "לא נשבר", גם הם הודו שמדובר בשיפור ניכר לעומת סרטה הקודם. כמה מהם ציינו את החסרונות שיש בסרט להבנתם, אבל גם הוסיפו – 'למרות שהוא עשוי טוב'. אז הלכתי לראות את "לא נשבר". רציתי לראות מה האנג'לינה שווה כבמאית.

התוצאה, לטעמי, היא הפתעה לטובה. יש בסרט עבודת בימוי מרשימה מאוד, אם כי באותה נשימה מדובר גם באכזבה, בהרגשה שהיה יכול להיות כאן סרט טוב יותר. מרגש יותר. הרבה יותר ספוג בהשראה. הרבה יותר מעורר מחשבה. משאיר הרבה יותר רושם. במקום זה יצאתי עם הרגשה של 'מעניין, אבל זה עדיין לא זה. אולי בסרט הבא'.

unbroken1הסיפור של הסרט הוא סיפורו האמיתי של אדם שעבר תלאות שלא יאומנו. קשיים בלתי נתפסים. סבל שקשה לתאר במילים. אבל הוא שרד. "לא נשבר" הוא נסיון לחגוג את הרוח האנושית. את אותו דבר בלתי נתפס שמצליח למרות הכל וכנגד כל הסיכויים. אבל זה בדיוק מה שחסר בסרט הזה. "לחגוג". הסרט הזה רציני מדי. הוא לא יודע לחגוג.

כבר מהסצינה הראשונה הבנתי עם מי יש לי עסק. מצד אחד, יש משהו מאוד מרשים בשליטה העצמית של אנג'לינה ג'ולי. יש משהו מאוד מרוסן ב"לא נשבר". הסרט הזה לעולם לא יוצא מדעתו. הכל הולך בקצב מדוד, והבמאית נמנעת מסנסציות. זה יפה, אבל זה גם חסר. זה מובן, למשל, שבמאית שהיא אשה לא ממש יכולה להתמודד עם מה שנקרא אחוות גברים. הרי גברים שיוצאים לקרב הם, בד"כ, חבורה מלוכדת של אנשים. הם מכירים אחד את השני, יש להם שפה מיוחדת. קודים שרק הם מבינים. כל זה נעדר מ"לא נשבר". למעשה, זה סרט כמעט ללא הומור בכלל. וזה מאוד חסר לי. כי הומור הוא הדרך הקלה ביותר להתקרב אל דמות. ואנג'לינה ג'ולי מסתכלת מהצד. היא מתארת בסבלנות ראויה להערכה את כל תלאותיו הבלתי יאומנו של האיש הזה, אבל היא לא מערבת אותי רגשית בחייו. אני לא משתתף בחייו, אלא מסתכל עליו. והדיסוננס הזה בולט אפילו יותר כשאני מרגיש את העבודה המצוינת של ג'ולי עם המוסיקה. בשקט, ללא התלהמות, ג'ולי מעלה את המוסיקה בדיוק במקומות שהיא מרגישה שמגיע השיא. הכל יושב בדיוק במקום. אבל הרצינות התהומית של הסרט מונעת ממני להעלות דמעות בעיניי. זה מעניין, מרתק אפילו, אבל לא מרגש.

אז הסצינה הראשונה, סצינת מלחמה שהיתה יכולה להפוך לספקטקולרית וסוחפת, נשארת יותר ברמה של 'מסקרן, מרשים אפילו, אבל היה יכול להיות הרבה יותר'. ואח"כ, סצינת הריצה באולימפיאדה, השיא הרגשי שם מפוספס, כי ג'ולי מביימת קורקטי. ואח"כ, החיים בים, כשהכרישים משמשים בתפקיד הנמר מ"חיי פיי" (כשהכריש תוקף ואני נבהלתי הבנתי שבכל זאת אני מושקע רגשית בסרט הזה). ואח"כ, במחנה השבויים, החלק הארוך ביותר בסרט (ארוך מדי, אפילו), אין לי באמת הרגשה של אסקלציה מפרק אחד לשני. לפחות ג'ק אוקונל בתפקיד הראשי עושה את העבודה טוב. הוא נופל וקם. בקושי. בהתמדה. בנחישות. בשקט פנימי. כל הזמן נופל וקם. בלי הרבה התפרצויות. ככה אנג'לינה ג'ולי רואה את רוח האדם. נלחמת באמת כנגד הרוע. מבפנים. וגם צריך לומר שהצילום של רוג'ר דיקינס מפעים (למרות שהיו כמה שוטים בסרט שבהם האלימות היפנית מוצגת כנגד השמש העולה, מה שקצת מאדיר את אותה אלימות, דבר שקצת צרם לי).

unbroken2אז כמובן שיש לא מעט חסרונות בסרט. למשל, זה שהוא בנוי מ-3 חלקים שלא ממש מתחברים (החלק הספורטיבי והחלק המלחמתי ערוכים אחד לתוך השני במגושמות). למשל, שכל אחד מהחלקים האלו קצת ארוך מדי בפני עצמו (מה שהופך את הסרט כולו לקצת ארוך מדי). למשל, שהעניין הדתי נדחף כאן קצת בכוח מדי, ולהרגשתי הוא לא כל כך שייך לעיקר הסרט. למשל, ההרגשה שהתסריטאים, או אלו שכתבו את הדיאלוגים, ניסו מדי פעם לדחוף משפטים לפי הדמויות שנשמעים יותר כמו סיסמאות פרסום, ולא כמו משהו שנאמר באמת (המשפט If you can take it, You can make it נשמע יותר כמו משהו שמוצאים בפורצ'ן קוקי, לא עצה אמיתית לחיים שאחיך נותן לך). ובעיקר, חוסר הסנטימנטליות של הסרט, חוסר הרצון הבולט של אנג'לינה ג'ולי להיכנס אל תוך נפשו של גיבור הסרט, אלא להתבונן בו מבחוץ. ומצד שני, קשה היה לי שלא להעריך את הסבלנות, את אורך הרוח של הבימוי, ואולי בכל זאת משהו שם הצטבר לאט לאט, כי בסצינת השיא של הסרט, לקראת הסוף, משהו שם בכל זאת עבד עלי רגשית.

סרט לא אחיד ברמתו לטעמי, ה"לא נשבר" הזה, אבל אני אחפש גם בעתיד סרטים של אנג'לינה ג'ולי. נראה לי שכמו שזלזלתי בה בהתחלת הקריירה שלה כשחקנית רק כדי לגלות שיש בה בכל זאת משהו, כך גם יהיה עם הקריירה החדשה שלה כבמאית. אולי עוד יצא ממנה משהו. בינתיים, "לא נשבר", למרות חסרונותיו הבולטים, הוא סרט לא רע בכלל לטעמי. משהו שנשאר איתי גם אחרי הצפיה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s