כח עליון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Turist)

איזה סרט משונה. ממש מוזר, וביזארי, והזוי. ולא, הפעם אלו לא מילים של תשבוחות. לאורך רוב הסרט ישבתי די מנותק. הרגשתי שאני לא מתחבר לטון הלא כל כך ברור שלו. ומצד שני, זה סרט די מצחיק. והצילום מאוד מרשים. אז אולי בכל זאת משהו עובד בו. ואולי לא. סרט משונה.

אני חושב שהבעיה העיקרית שלי עם הסרט מתמצה עם העובדה המשונה שאם אני זוכר נכון, אין בסרט הזה ולו קלוז-אפ אחד. רובן אוסטלונד הבמאי בורח מדרמה. אולי הוא מפחד ממנה. באחת הסצינות בסרט יוצא הזוג מהחדר במלון אל המסדרון כדי לדסקס עניינים הרחק מעיניהם של הילדים. אחד מעובדי המלון מעשן במסדרון, מפריע להם להתבודד. הם מבקשים ממנו שיתן להם פרטיות, כדי שיוכלו לדבר. הוא מסתכל עליהם. קאט. אין שיחה. אין דרמה. מעבר לסצינה הבאה. וזה רק למשל אחד מתוך הרבה למשלים.

turist2רובן אוסטלונד ביים כאן סרט עם סיפור יחסית פשוט: בעת משבר רציני, סכנת חיים ממשית, האב בורח על נפשו, והאם והילדים נשארים, ושורדים איכשהו. כל שאר הסרט הוא התמודדות של הזוג עם הנטישה הזו בזמן אמת. חומר מצוין לדרמה. אבל הבמאי בורח כל הזמן מהדרמה. יש בסרט כמה דמויות משנה שכל תפקידן הוא להאיר פינות אפילות בחייהן של הדמויות הראשיות. דמות אחת, למשל, נמצאת שם רק כדי להציע את האפשרות של בגידה. של ריבוי בני זוג. בחינת הנאמנות. אבל אין לה, לאותה דמות משנה, נוכחות של ממש. לאחר אותה סצינה היא בעצם נעלמת מהסרט. היא רק פונקציה בחיי הדמויות הראשיות.

דבר דומה ניתן לומר על הזוג המשונה הנקרה בדרכם של הזוג שבמרכז הסיפור. הוא מבוגר, היא צעירה. ויש סצינה מיטה (לא סקס) מאוד ארוכה ביניהם. אבל היא נדמית תלושה, לא שייכת. וחוץ מזה, יש סצינת שיחה מאוד ארוכה (ודי מעיקה, יש להודות) ביניהם לבין הדמויות הראשיות. וזהו. משהו בדרמה שבסרט הזה לא עובד.

אבל אז יש את ההומור. הוא מגיע ממקומות לא צפויים, תמיד מבחוץ, בזמן הכי לא מתאים. סוד ההצלחה של הסרטים המרגשים באמת הוא שהם יודעים איך ומתי להכניס את ההומור. זה מגיע תמיד מבפנים, מתוך הדמויות. כך היה, למשל, ב"מיתה טובה". הדמויות ידעו גם לכאוב את הכאב, וגם לצחוק עליו (ו/או איתו). אצל רובן אוסטלונד, ההומור תמיד מגיע מבחוץ. מהדמויות המשניות הלא מפותחות, או מאלמנטים זרים שונים ומשונים (הכי מוזר הוא החיתוך המבהיל למשל ל…תגלו לבד, אבל זה אולי הקאט הכי מוזר שראיתי בסרט קולנוע כבר הרבה זמן).

ולכן, כשהדרמה כבר הופכת להיות רצינית, משהו בסרט הזה הופך להיות היסטרי, ולא מהצד הטוב של המילה הזו. שם, כשהבעל בוכה, שם כבר הסתכלתי וגיחכתי. הייתי מאוד נבוך מהשבירה הלא אמינה הזו של רוחו של הגבר.

משהו בדרמה של הסרט הזה לא עובדת, כי הבמאי כל הזמן בורח ממנה. הסצינות ארוכות עד יאוש כמעט, ממסמסות את הסיבולת שלי. אבל יש בסרט הזה בכל זאת משהו. איזשהו טון לא ברור, חמקמק, מסקרן. ויש בו צילום בתנועה דינמי, מרתק. הלבן מקרר את הנשמה. אני מבין מה משך כל כך הרבה מבקרים בחו"ל. אני פשוט לא הצלחתי להסתנכרן לסרט ההזוי הזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s