לוויתן: האלימות של אלהים

(שם הסרט במקור: Левиафан)

יש לאנדריי צוויגניאצב עניין עם אלהים. כל הסרטים שהוא עשה בעבר הם סוג של גרסה מודרנית לסיפורי התנ"ך. יש להם אופי אפי, תנכ"י. והם דיון רציני במקומה של הדת בעולם היום. והנה מגיע "לוויתן". והוא סוג של סיכום או הרחבה של יצירתו של צוויגניאצב עד כה.

הסצינה האחרונה בסרט היא סצינה של דרשה. כומר עומד בכנסיה ונואם דרשה סטנדרטית של יום ראשון. זוהי סצינה אירונית ומלגלגת מאין כמותה. לאור כל מה שהתרחש בסרט עד לנקודת הסיום שלו, ולאור העובדה שאותו כומר נצפה בסצינות קודמות בסרט כמצדד באופן חד משמעי בכוח השלטוני החומס ועושק את האדם העני, כל המילים היפות הנאמרות בשמו של אלהים בסצינה הזו הופכות למגוחכות. כמו כן, אם משווים את הסצינה הזו לסצינה אחרת בחלק הראשון של הסרט, יש משהו דומה בדרך שבה הכומר אומר את המילים חסרות התוכן והמשמעות האלו כסדרה של משפטים כמעט ללא אוויר ביניהם לאותו סגנון בו משתמשת השופטת במשפט של גיבור הסרט. קריאה מן הכתב של פסק דין. נאום ארוך וקקופוני שנאמר ללא נשימה כמעט, רצף של מילים שקשה לחבר אותו למשמעות קוהרנטית כי הן נזרקות לאוויר ללא שהות, ללא רחמים, ללא אפשרות לקלוט בכלל את הנאמר. ככה המשפט פועל ברוסיה. ככה אלהים פועל. ככה הם החיים ברוסיה (ואולי בעולם). אנשים בעלי שררה משתמשים באלהים כתירוץ, ומשתמשים באלימות (פיסית ופסיכולוגית) כדי לשלוט בחלשים יותר.

leviathanאבל זה לא רק הכח הפוליטי. גם ה להמשיך לקרוא