ארכיון חודשי: פברואר 2015
סזאר 2015: הזוכה
ראשית, הפעם לא יכולתי להיות בבית ולצפות בטקס הסזאר בסטרימינג ישיר. אבל מיד עם הגיעי הביתה נכנסתי לאתר הרשמי של האקדמיה הצרפתית כדי לגלות מי זכה בפרסי האקדמיה הצרפתית (את רשימת המועמדים סקרתי כאן לפני חודש). ובכן, הזוכה הגדול של טקס הסזאר 2015 הוא להמשיך לקרוא
סלמה: הביקורת
(שם הסרט במקור: Selma)
לפני כמה חודשים, פתאום משום מקום, הגיע סרט חדש לתמונה. אף אחד לא שמע עליו, או על הבמאית, אנה דוברניי, לפני כן. אבל "סלמה" הפך במהירות לדבר החם החדש. דיברו אפילו על מועמדויות לאוסקר. כן, זה סרט חשוב, שמספר על פרק מסוים וספיציפי בחייו של אחד האנשים הכי חשובים שחיו במאה ה-20, מרטין לותר קינג. אבל כולם גם אמרו שזה סרט משובח, מרגש, שמבוים ביד בוטחת. בסופו של דבר הוא קיבל רק 2 מועמדויות לאוסקר (מה שגרם לתגובת נגד רועמת ברשת, עד כדי האשמת האקדמיה האמריקאית בגזענות). והנה הסרט הזה מגיע לישראל. ואחרי שראיתי אותו אני חושב שהסרט הזה נשדד. לטעמי מדובר בסרט חכם, מרתק, אינטגלנטי, שמבוים ברגישות, סרט שמעביר רעיון וגם יודע לספר סיפור שסחף אותי לכל אורך הצפיה. הגיעה לו הכרה הרבה יותר רחבה מהאקדמיה האמריקאית.
לפני בערך שנה הוקרן בישראל סרט נוסף על זכויות השחורים. הוא היה להיט גדול (גם בישראל), אבל לטעמי הוא היה הרבה פחות טוב. אבל יותר מכך, "המשרת" היה סרט שאמר בדיוק את ההפך ממה ש"סלמה" מדבר עליו. אם "המשרת" ק להמשיך לקרוא
קינגסמן: השירות החשאי: הביקורת
(שם הסרט במקור: Kingsman: The Secret Service)
זה היה ניסוי בשבילי. ניסוי שנכשל.
אז לפני כמה חודשים שמעתי על הסרט הזה שעומד להגיע, "קינגסמן". ניערתי אותו מעלי כמו שאני מנער מעלי את רוב סרטי הפעולה שמגיעים לארץ. עוד סרט אקשן לא מעניין, חשבתי. אפילו קיבלתי הזמנה להקרנת עיתונאים, ודילגתי עליה. מה כבר יכול להיות מעניין בשבילי בסרט אקשן זניח?
ואז התחילו להגיע הביקורות של אלו שכן הלכו להקרנת העיתונאים. מכל מה שקראתי הבנתי שמדובר בסרט מאוד אלים. שיש בסרט דרכים מקוריות ומאוד לא שגרתיות (במיוחד לסרט הוליוודי) להציג אלימות. פתאום התחלתי לחשוב: הרי אני כל הזמן אומר שאם כבר לראות סרט אקשן, אז כזה שמגיע מקוריאה. כזה שלא פוחד מלהראות אברים חתוכים, כזה שלא מפחד להיות נועז ומטורף. והרי אהבתי גם את "דרייב" של ניקולס וינדינג רפן, עוד אחד שיש לו כבר מוניטין כאדם מאוד יצירתי בנוגע לאלימות בסרטיו. אז חשבתי: אם זה המצב גם בסרט הזה, ב"קינגסמן" הזה, אולי בכל זאת יש בו משהו. אולי בכל זאת שווה לראות את הסרט הזה. אז בערב רטוב וקר למדי סרתי לקולנוע הקרוב כדי לצפות ב"קינגסמן" הזה. והתוצאה: אכן מדובר בסרט מאוד אלים. אבל בעצם, לא מדובר בסרט. מדובר במשחק וידאו.
כי כבר מהתחלת הסרט, עוד כש להמשיך לקרוא
אולי בכל זאת: הביקורת
(שם הסרט במקור: What if)
– "הי, אנחנו בטח צריכים כבר לרדת למטה. מחכים לנו"
– "כן, צריכים. אבל אולי נשאר פה…עוד דקה אחת?"
זה, פחות או יותר, תמלול של אחת הסצינות האחרונות של הסרט הזה. דקה אחת. בסרט הזה, דקה אחת נמשכת בערך…3 שניות. וזו הבעיה המרכזית שלי עם הסרט הזה.
כבר כתבו על זה מאמרים שלמים. אולי אפילו עבודות אקדמיות. הכותרת היתה תמיד וריאציה על הנושא: "מותה של הקומדיה הרומנטית". אני חושב שמאז "כשהארי פגש את סאלי" (1989, רוב ריינר) לא ראיתי קומדיה הוליוודית רומנטית מניחה את הדעת. אולי זה בגלל שהוליווד מאז רק מנסה לחקות את ההצלחה הנפלאה ההיא. ובדרך היא שוכחת את הדבר הכי חשוב: שאני צריך להאמין לדמויות האלו. שאני צריך לחוות את הדמויות האלו. את הקשר ביניהן. ככה יוצא שכל הקומדיות הרומנטיות ההוליוודיות מאז אותו סרט עם מג ריאן ובילי קריסטל הן סרטי פלסטיק: הכל מואר יפה, הכל מלוהק עם השחקנים הכי מצודדים, הכל מחויך, ערוך ומוגש לעוס ומוכן. הכל סינטטי.
וכזה הוא גם "אולי בכל זאת". על הסרט הזה שמעתי לראשונה לפני שנה בערך, כשסקרתי את המועמדויות לפרס האקדמיה הקנדית לקולנוע. לסרט קראו אז "המילה הגסה הזו" (The F Word) (ה-F בשם הסרט אז התייחס למילה Friend). הוא היה מועמד ל-5 פרסים, וזכה באחד – פרס התסריט המעובד. שזה מתאים בול, כי הכל מעובד בסרט הזה. העובדה, למשל, ש להמשיך לקרוא
הקומה ה-7: הביקורת
(שם הסרט במקור: Séptimo)
אין הרבה מה לכתוב על הסרט הזה. זה סרט קטן. קטנטן. פצפון. פיצי. יש לו נקודת מוצא פשוטה: אבא מאבד את הילדים שלו. ככה פתאום. הילדים רצו לשחק. הם רצו לרדת במדרגות. הוא ירד במעלית. כשהוא הגיע למטה – אין ילדים. פוף. נעלמו. זהו. פשוט.
ומכאן – בהלה. ופאניקה. ומי לקח אותם. ומי זה היה יכול להיות. ואיפה הם. והאם הם בסדר. ואולי חטפו אותם. ותכף תגיע דרישת כופר. ספקולציות על פני ספקולציות.
אבל "הקומה ה-7" הוא סרט קטן. הוא מחולק בבירור לשני חלקים, כשהשעה הראשונה מתרחשת כמעט כולה בלוקיישן אחד – בית הדירות שבו הילדים נעלמו, ולא רק זה – השעה הראשונה מתרחשת, פחות או יותר, בזמן אמיתי. שעה בחיי הדמויות היא שעה של סרט. וכך, במקום מצומצם ובזמן מצומצם מתנהלת עלילת הסרט. משהו שדי עומד במקום, ועם זאת, ה להמשיך לקרוא
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן : הכפר הגלובלי
אז בסוף נכנעתי. אני הרי עוקב אחרי במאית הסרט הזה בטוויטר. אני יודע את סיפור הסרט הזה כבר זמן מה. אבל לא גיליתי בו עניין גדול. אני הרי לא מכיר את הספרים האלו שמהווים נקודת הפתיחה של המסע הזה. לא באמת עניין אותי למצוא את הילדות האלו שעכשיו הן לא כל כך ילדות. חשבתי שמדובר באיזשהו סיפור נישה, שיעניין בעיקר את הנוסטלגים האלו, שכמו דבורית, גדלו על הספרים האלו, סדרת ספרי ילדי העולם.
אבל מסתבר שיש בסרט הזה יותר מזה. לא אחד ולא שניים סיפרו לי שלא ממש משנה אם אני מכיר את הספרים. הם דיברו בשבח הסרט הזה. ומסתבר שהסרט של דבורית שרגל די מצליח בהקרנות הסינמטקיות שלו. אז מצאתי לי חלון קטן בלו"ז שלי, וקפצתי לסינמטק תל אביב. יצאתי מחויך מאוזן לאוזן. משהו תמים וראשוני מאוד יש בסרט הזה. איזושהי אמת פנימית חזקה שמנצחת כל ציניות. ואולי עשייה קולנועית יותר מהודקת, עוד כמה משמרות בחדר העריכה, היו הופכות את הסרט הזה לסוחט דמעות של ממש. כמה פאוזות קטנות לפני שמוצאים את נוריקו-סאן, אולי תוספת מוסיקת כינורות דרמטית ברגע המתאים, אולי היה אפשר להפוך את הסרט הזה למשהו גדול קולנועית. אבל הוא נשאר צנוע. ואולי זה סוד הקסם שלו.
אז מה אלו הספרים האלו, בעצם? אולי הם הגרסה האנלוגית הישנה של מה שנקרא היום "הכפר הגלובלי". היום, הרי, בלחיצת כפתור, אני יכול להיות ב להמשיך לקרוא
גויה 2015: הזוכה
בטקס מרשים מאוד (אם כי קצת ארוך – כ-3 שעות וחצי, כמעט בלי הפסקות פרסומות) חולקו אמש בספרד פרסי האקדמיה הספרדית לקולנוע, הגויה. את המועמדים סקרתי כאן עם פרסומם, אבל בנקודת הפתיחה של הערב היה ברור שהקרב הוא בין שני סרטים עיקריים: "הילד", דרמת המשטרה-סמים-עוקץ של דניאל מונסון, ו"האי הקטן", סיפור חקירת הרצח בבימויו של אלברטו רודריגז. מתחילת הערב הפרסים הלכו כמעט רק לכיוון אחד. יש מנצח אחד מובהק לערב חלוקת הפרסים הזה.
והוא… להמשיך לקרוא
הולכת רחוק: הביקורת
(שם הסרט במקור: Wild)
לפני שנתיים בחרתי ב"קפה דה פלור" כסרט השנה שלי. ז'אן מארק ואלה הבמאי הוא איש כשרוני מאוד, והוא מתעניין בעיקר בסיפורים של האנשים שחיים בגדול. אנשים שטורפים את החיים עם אנרגיה חייתית. עושים אהבה גדולה, וסקס קינקי, וסמים, וקעקועים, ונוסעים על אופנועים במהירויות מטורפות. כך היה הגיבור המתבגר של "ק.ר.י.ז.י.", כך היו האהבות הגדולות מהחיים של גיבורי "קפה דה פלור", וכך היה גם גיבור "מועדון הלקוחות של דאלאס". והנה, גם שריל סטרייד, גיבורת סרטו החדש של ואלה, גם היא עושה את כל זה. בעקבות מות אימה היא לא מוצאת את עצמה יכולה להכיל את כל העצב הגדול של החיים. אז היא בוגדת בבעלה אינספור פעמים, ועושה קעקוע, ועושה סמים, ובשביל להתנקות מכל זה היא מחליטה לצאת למסע של 1000 מייל. לבד. במדבר. מסע השרדות פיסי כמו שהוא נפשי.
ריס ווית'רספון הולכת רחוק
איתן 