בירדמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Birdman)

וואו, איזה בלגן. כל הסרט הזה הוא כמו רעש לבן שמפריע לי לראות את מה שקורה. סרט מסחרר, אבל לא במובן הטוב של המילה. סרט שמעניק חוויה של עליה על קרוסלה. חוויה של סחרחורת פיזית שמפריעה להנות מהחוויה עצמה. מפריעה להתרגש, או לחשוב, או בכלל להבין מה הבמאי הזה רוצה ממני רוב הזמן.

אז כן, כמעט כל הסרט מצולם בשוט אחד (או במה שנדמה כשוט אחד). אבל צריך לעצור רגע ולנסות להבין מה זה בכלל שוט אחד בקולנוע? מה זה אומר?

ובכן, בד"כ שוט אחד ללא חיתוכים נותן לי, כצופה, להיות בזמן אמיתי עם הדמויות. דקה שעוברת בחיי הדמויות היא דקה שעוברת בחיי שלי עצמי באולם. הרגע שאני צופה בו הוא אמיתי. אני עם הדמות בדרך הכי אמיתית. או עם הרגע הקולנועי המפעים, שמתרחש מול עיניי, אני חווה אותו כשהוא מתרחש. אז מה עושה אלחנדרו גונזלס איניאריטו ב"בירדמן"? כל הסרט הוא אוסף של מניפולציות היסטריות בתוך מה שאמור להיות הדבר הכי אמיתי.

כי כבר מהתחלה יש וויס-אובר, קול מתוך נשמתו של הגיבור. והרי בחיים הקול הפנימי שלנו לא באמת נשמע.

ויש מוסיקת סקור (כלומר: מוסיקה שהבמאי הניח על פני התמונה בחדר העריכה). והרי בחיים אנחנו לא באמת שומעים מוסיקת אוירה.

ויותר מפעם אחת בסרט, וגם יותר מפעמיים או שלוש, מסתבר שלגיבור הסרט יש יכולת להזיז דברים בכוח המחשבה. קסם שכזה, שלא באמת קיים בחיים.

ויש גם מעברי זמנים. ולא רק כאלו שמתוכננים להיות מעברי זמנים בצורה ברורה (כמו מבט לשמיים בלילה, ואז פאסט-פורוורד לבוקר), אלא גם מעברי זמן בתוך השוט הארוך והמסחרר. למשל: השחקן מתכונן להצגת ההרצה בערב, והוא יורד למטה לבמה, וכבר ערב, והצגת ההרצה כבר רצה. והרי בחיים, גם אם מאוד היינו רוצים, אין לנו מכונת זמן.

כל "בירדמן" הוא לונה פארק של במאי שמשחק בשפה הקולנועית, אבל הוא שכח שיש סיפור, ויש דמויות, ויש צורך להיות איתן ברגעי שקט כדי שאוכל להיסחף איתן ברגעי הרעש. צריך רוגע ולפעמים גם עצב כדי שאוכל לשמוח ברגעים אחרים. אבל כל הסרט הזה הוא רעש בלתי פוסק של צילום ומוסיקה וזיקוקי דינור שמסתירים את הסרט עצמו, בעצם.

birdmanרק בשלבים האחרונים של הסרט התחלתי ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת