בירדמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Birdman)

וואו, איזה בלגן. כל הסרט הזה הוא כמו רעש לבן שמפריע לי לראות את מה שקורה. סרט מסחרר, אבל לא במובן הטוב של המילה. סרט שמעניק חוויה של עליה על קרוסלה. חוויה של סחרחורת פיזית שמפריעה להנות מהחוויה עצמה. מפריעה להתרגש, או לחשוב, או בכלל להבין מה הבמאי הזה רוצה ממני רוב הזמן.

אז כן, כמעט כל הסרט מצולם בשוט אחד (או במה שנדמה כשוט אחד). אבל צריך לעצור רגע ולנסות להבין מה זה בכלל שוט אחד בקולנוע? מה זה אומר?

ובכן, בד"כ שוט אחד ללא חיתוכים נותן לי, כצופה, להיות בזמן אמיתי עם הדמויות. דקה שעוברת בחיי הדמויות היא דקה שעוברת בחיי שלי עצמי באולם. הרגע שאני צופה בו הוא אמיתי. אני עם הדמות בדרך הכי אמיתית. או עם הרגע הקולנועי המפעים, שמתרחש מול עיניי, אני חווה אותו כשהוא מתרחש. אז מה עושה אלחנדרו גונזלס איניאריטו ב"בירדמן"? כל הסרט הוא אוסף של מניפולציות היסטריות בתוך מה שאמור להיות הדבר הכי אמיתי.

כי כבר מהתחלה יש וויס-אובר, קול מתוך נשמתו של הגיבור. והרי בחיים הקול הפנימי שלנו לא באמת נשמע.

ויש מוסיקת סקור (כלומר: מוסיקה שהבמאי הניח על פני התמונה בחדר העריכה). והרי בחיים אנחנו לא באמת שומעים מוסיקת אוירה.

ויותר מפעם אחת בסרט, וגם יותר מפעמיים או שלוש, מסתבר שלגיבור הסרט יש יכולת להזיז דברים בכוח המחשבה. קסם שכזה, שלא באמת קיים בחיים.

ויש גם מעברי זמנים. ולא רק כאלו שמתוכננים להיות מעברי זמנים בצורה ברורה (כמו מבט לשמיים בלילה, ואז פאסט-פורוורד לבוקר), אלא גם מעברי זמן בתוך השוט הארוך והמסחרר. למשל: השחקן מתכונן להצגת ההרצה בערב, והוא יורד למטה לבמה, וכבר ערב, והצגת ההרצה כבר רצה. והרי בחיים, גם אם מאוד היינו רוצים, אין לנו מכונת זמן.

כל "בירדמן" הוא לונה פארק של במאי שמשחק בשפה הקולנועית, אבל הוא שכח שיש סיפור, ויש דמויות, ויש צורך להיות איתן ברגעי שקט כדי שאוכל להיסחף איתן ברגעי הרעש. צריך רוגע ולפעמים גם עצב כדי שאוכל לשמוח ברגעים אחרים. אבל כל הסרט הזה הוא רעש בלתי פוסק של צילום ומוסיקה וזיקוקי דינור שמסתירים את הסרט עצמו, בעצם.

birdmanרק בשלבים האחרונים של הסרט התחלתי להבין את השאלות ש"בירדמן" שואל את עצמו. אז מה זה קולנוע, או בכלל אמנות, בשביל הקהל הרחב? האם זה אסקפיזם? או האם זו דרך לבחון את החיים שלנו דרך סיפורים של אנשים שהם כמונו, רק קצת שונים? האם אנחנו אוהבים גיבורי על (אני לא, אגב) כי זו דרך לשכוח את האוברדראפט, ואת הצרות בעבודה, או שאנחנו דווקא רוצים את הדרמות של האנשים האחרים כדי שנוכל לראות את עצמנו בהם, ואולי אף למצוא מזור לכאב שלנו בהזדהות שלנו עם כאב של אנשים אחרים? גיבור הסרט הוא הרי שחקן שפעם התפרסם בזכות גיבור על שגילם, בירדמן, והוא מנסה במהלך כל הסרט הזה לזכות בהכרה כשחקן רציני בעודו עובד על מחזה (מצחיק, אגב, ש"בירדמן" מייחס לקולנוע איכויות אסקפיסטיות, בעוד שתיאטרון הוא האמנות הרצינית. מה, אין סרטים רציניים, חשובים, מעניינים, דרמטיים, ואפילו פילוסופיים?).

במערכה השלישית של הסרט הדיון הזה עולה מדרגה עד לשאלות של חיים ומוות ביד האמן. מה נכון לו, מה נכון לקהל – אמנות נמוכה, פופולרית, או אמנות חשובה, מהקישקעס? הדיון הופך פטאלי, אבל הסרט ממשיך להעיק עלי. לצד סצינות פוערות עיניים, הוא עמוס כל הזמן במוסיקה (ובתור בדיחה לא ממש מצחיקה, אנחנו רואים מדי פעם את המתופף שמנגן במוסיקה שאנחנו שומעים), ואנשים כל הזמן מדברים בסרט הזה. נון סטופ מדברים. אין בסרט הזה אף פעם סתם בן אדם שסתם חולף על פנינו ואומר שלום. כל אחד מהם נשאר כדי לפתח סצינה שלמה. זה מעיק, החלוקה לסצינות כאן. אבא חוזר ואומר שלום לבת שלו. היא מוצאת את ההזדמנות הזאת להתנפל עליו ולהגיד לו את כל מה שהיא חושבת עליו. מישהי תופסת אותו במסדרון. היא מוצאת את ההזדמנות הזאת להגיד לו שהיא בהריון. והאמרגן שלו מדבר כל הזמן והרבה (ולחוץ). והשחקן שחושב שהוא יודע יותר טוב מכולם (אדוארד נורטון, היחיד שהרשים אותי מאוד בסרט הזה). כולם מקבלים זמן מסך לא פרופורציונלי לנפח הדמויות שלהם בתסריט (באמת צריך 2 סצינות שלמות של אדוארד נורטון עם אמה סטון על הגג? שתיהן הרי שכפול אחת של השניה). הסרט הזה הוא דברת בלתי פוסקת של הראש ושל העין (המצלמה) שלא מפסיקה לזוז, שרשרת של מניפולציות, מרהיבות אמנם, אבל כאלו שמפריעות לי לחוות את הסרט, בעצם.

זה די ברור לי שבשאלה מה עדיף, קולנוע אסקפיסטי, או קולנוע ריאליסטי, "בירדמן" מעדיף לעוף למעלה. אני מעדיף להישאר על פני האדמה, בריאליזם. אולי בגלל זה לא ממש התחברתי אל הסרט הזה. כי גם כשיוצרים סרט פנטסטי, כמו שוודי אלן עשה, למשל, ב"שושנת קהיר הסגולה", אני אוהב כשנצמדים לחייה של דמות, עוברים איתה את החוויות. ו"שושנת קהיר הסגולה" גם הוא שואל את עצמו את השאלות האלו. בוחן את השפעת האמנות על הקהל הרחב. וודי אלן נשאר קרוב מאוד לדמויות, מעביר אותנו את כל התהפוכות הרגשיות שלהן. ב"בירדמן" אי אפשר לשמוע את פעימות הלב של הדמויות מרוב אפקטים, פירוטכניקה, והנסיעה הזו ברכבת ההרים. וגם אם לא כל הסרטים של וודי אלן טובים, אני עדיין מחכה לסרט הבא שלו יותר מלסרטים כמו "בירדמן".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s