הולכת רחוק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wild)

לפני שנתיים בחרתי ב"קפה דה פלור" כסרט השנה שלי. ז'אן מארק ואלה הבמאי הוא איש כשרוני מאוד, והוא מתעניין בעיקר בסיפורים של האנשים שחיים בגדול. אנשים שטורפים את החיים עם אנרגיה חייתית. עושים אהבה גדולה, וסקס קינקי, וסמים, וקעקועים, ונוסעים על אופנועים במהירויות מטורפות. כך היה הגיבור המתבגר של "ק.ר.י.ז.י.", כך היו האהבות הגדולות מהחיים של גיבורי "קפה דה פלור", וכך היה גם גיבור "מועדון הלקוחות של דאלאס". והנה, גם שריל סטרייד, גיבורת סרטו החדש של ואלה, גם היא עושה את כל זה. בעקבות מות אימה היא לא מוצאת את עצמה יכולה להכיל את כל העצב הגדול של החיים. אז היא בוגדת בבעלה אינספור פעמים, ועושה קעקוע, ועושה סמים, ובשביל להתנקות מכל זה היא מחליטה לצאת למסע של 1000 מייל. לבד. במדבר. מסע השרדות פיסי כמו שהוא נפשי.

ריס ווית'רספון הולכת רחוק

ריס ווית'רספון הולכת רחוק

אז הכל טוב ויפה. ז'אן מארק ואלה הוא אמן קולנועי ממדרגה ראשונה, וב"הולכת רחוק" הוא הגיע לעבודה עם כל האנרגיה ועם הרבה כוונות טובות. מכיוון שאני כבר קצת אמון על הדרך שבה ואלה עובד, כבר זיהיתי את טביעת ידו. ואלה, למשל, גאון בעריכה. שימו לב, למשל, ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת