הולכת רחוק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wild)

לפני שנתיים בחרתי ב"קפה דה פלור" כסרט השנה שלי. ז'אן מארק ואלה הבמאי הוא איש כשרוני מאוד, והוא מתעניין בעיקר בסיפורים של האנשים שחיים בגדול. אנשים שטורפים את החיים עם אנרגיה חייתית. עושים אהבה גדולה, וסקס קינקי, וסמים, וקעקועים, ונוסעים על אופנועים במהירויות מטורפות. כך היה הגיבור המתבגר של "ק.ר.י.ז.י.", כך היו האהבות הגדולות מהחיים של גיבורי "קפה דה פלור", וכך היה גם גיבור "מועדון הלקוחות של דאלאס". והנה, גם שריל סטרייד, גיבורת סרטו החדש של ואלה, גם היא עושה את כל זה. בעקבות מות אימה היא לא מוצאת את עצמה יכולה להכיל את כל העצב הגדול של החיים. אז היא בוגדת בבעלה אינספור פעמים, ועושה קעקוע, ועושה סמים, ובשביל להתנקות מכל זה היא מחליטה לצאת למסע של 1000 מייל. לבד. במדבר. מסע השרדות פיסי כמו שהוא נפשי.

ריס ווית'רספון הולכת רחוק

ריס ווית'רספון הולכת רחוק

אז הכל טוב ויפה. ז'אן מארק ואלה הוא אמן קולנועי ממדרגה ראשונה, וב"הולכת רחוק" הוא הגיע לעבודה עם כל האנרגיה ועם הרבה כוונות טובות. מכיוון שאני כבר קצת אמון על הדרך שבה ואלה עובד, כבר זיהיתי את טביעת ידו. ואלה, למשל, גאון בעריכה. שימו לב, למשל, לקאטים החדים שהוא עושה. הרבה פעמים הוא חותך תמונה בשילוב עם סאונד שמעביר אותנו בבת אחת למקום אחר. אם זו טריקת דלת של מכונית, או טריקת טלפון, או מעבר חד אחר, ז'אן מארק ואלה הוא פשוט אמן של שילוב סאונד ותמונה. הוא גם עובד מצוין עם מוסיקה, והטעם המוסיקלי שלו פשוט נפלא בעיניי. סצינה אחת בסרט שנערכת לצלילי שיר של פורטיסהד מאוד יפה ומרגשת בעיניי. ואלה משתמש ב"הולכת רחוק" בכל התחמושת הקולנועית שהוא מכיר, והוא מצליח לחדור בצורה אינטואיטיבית אל תוך נפשה המסוכסכת של גיבורת הסרט. אם ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" הוא השתמש רק בטריק של הצפצוף, וחזר עליו כמה פעמים, כאן הצפצוף הזה הוא רק חלק מאינספור מניפולציות קולנועיות שעוברות אלי כצופה באולם לא כתצוגת תכלית של במאי שמתפאר ביכולתו הקולנועית, אלא של אמן שמכוון כולו להכניס את הצופים אל מתחת לעורה של הגיבורה, אל תוך התודעה שלה, ולרוב בהצלחה ועם הרבה רגש אפקטיבי.

אבל כאן גם מגיע המקום שהחוויה שלי מ"הולכת רחוק" מתחרבשת. כי עד כמה שהתרשמתי מעבודתו המשובחת של ז'אן מארק ואלה כאן, נדמה לי שהבמאי כאן יורה בתחמושת קולנועית כבדה על נמלים זעירות. כי אין כאן כמעט תסריט. יש סימני דרך. מה שנקרא טריטמנט. יש בחורה שהולכת 1000 מייל, ואל תוך המסע הזה נערך (בכשרון רב) סיפור חייה. מה הביא אותה עד הלום. אבל המקום הזה הנוכחי, המדבר הגדול, הבדידות הגדולה, אין בו שום דבר. לא קורה בו כלום. היא הולכת. והולכת. והולכת. ואופס…היא רואה נחש. או שועל. או לאמה. וממשיכה הלאה. אין הרבה כאן מעבר לזה. אז התסריט ממלא את כל החורים בוויס-אובר. והכלי הקולנועי הזה מרדד את כל החוויה הקולנועית.

ז'אן מארק ואלה כל כך טוב בלהכניס אתי אל תוך חייה, תודעתה, רגשותיה, כשלונותיה, וגם הנצחונות של הדמות הזו. הוא משתמש בלונה פארק של מניפולציות בימויות, והוא רב אמן בפורמה. אבל הוייס אובר הזה אומר במילים הכי פשטניות את מה שואלה עושה בצורה אינטואיטיבית, רגשית. והווויס אובר אומר, ואומר, ואומר. הסצינה זו עם הלאמה היא אולי הכי יפה בסרט, כי הלאמה מובילה את הגיבורה אל ילד ששר שיר. והשיר הזה, יש בו פיוטיות אפילו, משהו שחודר לנשמתה של הגיבורה ברגע הזה, עכשיו. בלי להגיד את הדבר עצמו, אלא רק רגע של חוויה. כי הסרט הזה, בכל הקשור לסיפור המסע הארוך הזה, כל הזמן אומר את הרגשות שלו במקום לחיות אותם. רק הרגע הזה, עם הילד והלאמה, הוא רגע אחד של קסם בסיפור העכשווי.

ז'אן מארק ואלה מביין את ריס ווית'רספון ב"הולכת רחוק"

ז'אן מארק ואלה מביין את ריס ווית'רספון ב"הולכת רחוק"

וכן, יש כל מיני מפגשים של הגיבורה עם דמויות שונות במהלך המסע, אבל מכיוון שאלו הם מפגשים רגעיים, אנחנו לא באמת מבינים את גודל החוויה הזו תוך כדי שהיא מתרחשת (זה לא "סיפור פשוט", ההוא של דיויד לינץ', פה), כי התסריט כל הזמן מתעקש לפרש לי את הרגשות  בעזרת וויס-אובר שכתוב בצורה ענייה למדי, במקום לתת לי ללכת עם הבימוי המאוד אינטנסיבי רגשית, לחוות אותו בעצמי.

והאמת היא גם שאני לא מבין את המועמדויות לאוסקר שהסרט הזה קיבל. ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" מת'יו מקונוהי וג'ארד לטו זכו לאוסקרים מוצדקים לחלוטין לטעמי על הופעות קורעות לב. ונסה פרדיס זכתה לאינספור פרסים על הופעתה ב"קפה דה פלור". אבל לורה דרן כאן, בתפקיד האמא, היא בעיקר השתקפות מתוך תודעתה של הגיבורה, ולא דמות עצמאית, כך שעם כל הסימפטיה אליה, אני לא ממש מבין את המועמדות הזו. ולגבי ריס ווית'רספון, השחקנית הראשית – גם כאן לא נפלתי. אם היא היתה צריכה את כל הוויס-אובר הזה, אולי משהו היה חסר מלכתחילה במשחק שלה. להגיד שוב ושוב: "מה אני עושה כאן?", "אין לי כח יותר", ועוד כהנה וכהנה משפטים שדי חוזרים על עצמם – אולי זה היה חסר מלכתחילה במשחק. ז'אן מארק ואלה עובד מהקישקעס. אני מאוהב בדרך הבימוי שלו. ווית'רספון נדמית לי יותר כאחת שלא באמת הפנימה את המשבר הגדול שדחף את הדמות המסוכסכת הזו למסע המטורף הזה.

ובסיכום הכל, "הולכת רחוק" הוא עוד סרט של במאי אדיר בעיניי, שמתבזבז על חומר שלא אפוי עד הסוף. לא סרט רע בעיניי, רק משהו שיכול להיות יותר טוב.

(הסרט הבא של ואלה כבר צולם, ונדמה לי מבטיח ביותר. דרמה רגשית מאוד עם ג'ייק ג'ילנהול. אמור להיות מעניין. ושמעתי שהסרט הבא-הבא של ואלה אמור להיות תפור עליו בדיוק – ביוגרפיה של ג'ניס ג'ופלין. יש למה לצפות).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s