הקומה ה-7: הביקורת

(שם הסרט במקור: Séptimo)

אין הרבה מה לכתוב על הסרט הזה. זה סרט קטן. קטנטן. פצפון. פיצי. יש לו נקודת מוצא פשוטה: אבא מאבד את הילדים שלו. ככה פתאום. הילדים רצו לשחק. הם רצו לרדת במדרגות. הוא ירד במעלית. כשהוא הגיע למטה – אין ילדים. פוף. נעלמו. זהו. פשוט.

ומכאן – בהלה. ופאניקה. ומי לקח אותם. ומי זה היה יכול להיות. ואיפה הם. והאם הם בסדר. ואולי חטפו אותם. ותכף תגיע דרישת כופר. ספקולציות על פני ספקולציות.

Septimoאבל "הקומה ה-7" הוא סרט קטן. הוא מחולק בבירור לשני חלקים, כשהשעה הראשונה מתרחשת כמעט כולה בלוקיישן אחד – בית הדירות שבו הילדים נעלמו, ולא רק זה – השעה הראשונה מתרחשת, פחות או יותר, בזמן אמיתי. שעה בחיי הדמויות היא שעה של סרט. וכך, במקום מצומצם ובזמן מצומצם מתנהלת עלילת הסרט. משהו שדי עומד במקום, ועם זאת, התסריט הרזה עובד בדיוק לפי החוקים, ומספק כמה וכמה (ועוד כמה) חשודים. כולם היו יכולים להעלים את הילדים. לכולם יש מניע. אבל במקום מצומצם ובזמן מצומצם הסרט נשאר צנוע וקטן. לא סוחף ולא מותח יותר מדי.

הייתי פותר את הסרט הזה ב"סתם סרט" אם לא השחקנים הראשיים שלו, ובעיקר, השחקן הראשי, ריקרדו דארין. הריקארדו הזה הפך בשנים האחרונות לפנים של הקולנוע הארגנטינאי. ב"קומה ה-7" הוא מגלם גבר שנמצא באינספור מלכודות – אישיות (בתהליך גירושין מבת זוגו, אם ילדיו) ומקצועי (הוא עורך דין שניצב בפני תיק מכריע) ונקלע למשבר הגדול מכולם ביום הגורלי מכולם. דארין מגלם את הדמות הזו בשליטה עצמית מרשימה. הוא גם מעביר את הפאניקה ואת חוסר האונים בצורה מושלמת, אבל הוא גם יודע לא להתפרק, לפעול כמו שרוב האנשים היו פועלים במצב כזה – כמו אנשים שמחשבתם מתערפלת, מאשימים את כל העולם, אבל לא נכנסים למצב קטטוני, עדיין ממשיכים לחשוב ולנסות לפתור את המשבר. דווקא בסרט קטן שכזה מוכיח דארין שהוא השחקן הארגנטינאי הגדול של דורו. בלן רואדה הספרדיה תומכת בו טוב מאוד מאחור. גם היא – אמא דואגת, ובת זוג לשעבר עם כל המטען המשתמע מכך, וגם היא נעה בין רצון נואש למצוא את הילדים לאיזשהו רוגע, שהרי פאניקה רק מרחיקה את המעשיות. והשאר – עריכה, בימוי, שימוש במוסיקה, צילום – הכל כמו שכתוב בספר. תסריט מדויק מדי, שנשמע להוראות כתיבה מתוך ספר הדרכה לתסריטאים, חסר השראה אמיתית, לא מלהיב, אבל עם זאת, עשוי בצורה משביעת רצון מספיק. כי גם הפתרון, המעבר ללילה מגיע בצורה שקטה, לא מתלהמת, מרומזת אפילו. בלי לדחוף את הפתרון לפרצוף.

כך יוצא ש"הקומה ה-7" הוא סרט קטן וצנוע (אולי צנוע מדי אפילו), שנתמך בהופעות משחק מרשימות, הופך לבידור חסר חשיבות, אבל לא רע בכלל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s