אולי בכל זאת: הביקורת

(שם הסרט במקור: What if)

– "הי, אנחנו בטח צריכים כבר לרדת למטה. מחכים לנו"

– "כן, צריכים. אבל אולי נשאר פה…עוד דקה אחת?"

זה, פחות או יותר, תמלול של אחת הסצינות האחרונות של הסרט הזה. דקה אחת. בסרט הזה, דקה אחת נמשכת בערך…3 שניות. וזו הבעיה המרכזית שלי עם הסרט הזה.

כבר כתבו על זה מאמרים שלמים. אולי אפילו עבודות אקדמיות. הכותרת היתה תמיד וריאציה על הנושא: "מותה של הקומדיה הרומנטית". אני חושב שמאז "כשהארי פגש את סאלי" (1989, רוב ריינר) לא ראיתי קומדיה הוליוודית רומנטית מניחה את הדעת. אולי זה בגלל שהוליווד מאז רק מנסה לחקות את ההצלחה הנפלאה ההיא. ובדרך היא שוכחת את הדבר הכי חשוב: שאני צריך להאמין לדמויות האלו. שאני צריך לחוות את הדמויות האלו. את הקשר ביניהן. ככה יוצא שכל הקומדיות הרומנטיות ההוליוודיות מאז אותו סרט עם מג ריאן ובילי קריסטל הן סרטי פלסטיק: הכל מואר יפה, הכל מלוהק עם השחקנים הכי מצודדים, הכל מחויך, ערוך ומוגש לעוס ומוכן. הכל סינטטי.

f wordוכזה הוא גם "אולי בכל זאת". על הסרט הזה שמעתי לראשונה לפני שנה בערך, כשסקרתי את המועמדויות לפרס האקדמיה הקנדית לקולנוע. לסרט קראו אז "המילה הגסה הזו" (The F Word) (ה-F בשם הסרט אז התייחס למילה Friend). הוא היה מועמד ל-5 פרסים, וזכה באחד – פרס התסריט המעובד. שזה מתאים בול, כי הכל מעובד בסרט הזה. העובדה, למשל, ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת