אולי בכל זאת: הביקורת

(שם הסרט במקור: What if)

– "הי, אנחנו בטח צריכים כבר לרדת למטה. מחכים לנו"

– "כן, צריכים. אבל אולי נשאר פה…עוד דקה אחת?"

זה, פחות או יותר, תמלול של אחת הסצינות האחרונות של הסרט הזה. דקה אחת. בסרט הזה, דקה אחת נמשכת בערך…3 שניות. וזו הבעיה המרכזית שלי עם הסרט הזה.

כבר כתבו על זה מאמרים שלמים. אולי אפילו עבודות אקדמיות. הכותרת היתה תמיד וריאציה על הנושא: "מותה של הקומדיה הרומנטית". אני חושב שמאז "כשהארי פגש את סאלי" (1989, רוב ריינר) לא ראיתי קומדיה הוליוודית רומנטית מניחה את הדעת. אולי זה בגלל שהוליווד מאז רק מנסה לחקות את ההצלחה הנפלאה ההיא. ובדרך היא שוכחת את הדבר הכי חשוב: שאני צריך להאמין לדמויות האלו. שאני צריך לחוות את הדמויות האלו. את הקשר ביניהן. ככה יוצא שכל הקומדיות הרומנטיות ההוליוודיות מאז אותו סרט עם מג ריאן ובילי קריסטל הן סרטי פלסטיק: הכל מואר יפה, הכל מלוהק עם השחקנים הכי מצודדים, הכל מחויך, ערוך ומוגש לעוס ומוכן. הכל סינטטי.

f wordוכזה הוא גם "אולי בכל זאת". על הסרט הזה שמעתי לראשונה לפני שנה בערך, כשסקרתי את המועמדויות לפרס האקדמיה הקנדית לקולנוע. לסרט קראו אז "המילה הגסה הזו" (The F Word) (ה-F בשם הסרט אז התייחס למילה Friend). הוא היה מועמד ל-5 פרסים, וזכה באחד – פרס התסריט המעובד. שזה מתאים בול, כי הכל מעובד בסרט הזה. העובדה, למשל, שלכל צד ברומן הזה יש חבר/ה הכי טוב/ה, היא בדיוק העתקה של הנוסחה של "כשהארי פגש את סאלי". משום מה, החבר הכי טוב של וואלאס, הדמות הגברית הראשית כאן, הוא כל הזמן מדבר על חרא. ועל סקס. יש לסרט הזה פטיש מוזר ודי דוחה לבדיחות חרא (אם כי הוא כל כך מצנזר את עצמו עד שלפחות מראות דוחים באמת נחסכים מאיתנו. ומצד שני, גם מראות אחרים, אמיתיים יותר, נחסכים מאיתנו בשם אותו פחד ממספרי הצנזור, כך שהסרט הזה הופך מלאכותי). ולצ'אנטרי, הדמות הנשית, יש כמה חברות בעבודה, וגם אחות קרובה, וגם הן לא ממש תופסות נפח ריאלי בסרט הזה.

כי "אולי בכל זאת" הוא סרט שחתוך דק דק. הסצינות בו קצרות באופן מתסכל. היא הולכת בשוק עם החבר שלה. משפט אחד נאמר, ומיד הוא ניגש לעניין. הוא צריך לנסוע. יש כאן עניין דרמטי גדול. אבל הסרט הזה לא יודע לבנות את הדרמה. הוא ניגש ישר לעניין. כאילו שאם הדמויות ידברו ביניהן קצת, יפתחו עניין בסבלנות, הצופה באולם ישתעמם וירדם. לפעמים אני חושב שהקומדיה הרומנטית לא מתה. היא רק זזה הצידה, לשוליים. למקום שלא מחפש רק לשכפל את ההצלחות ההוליוודיות, אלא למקום שמחפש אוטנתיות. מקום שמחפש את הרגש האמיתי של הדמויות, כדי שבאמת אני אוכל להתאהב בהן, ואיתן. ככה, למשל, במהלך כל הצפיה ב"אולי בכל זאת" מצאתי את עצמי מתגעגע לטרילוגיית הסרטים "לפני הזריחה/ שקיעה/ חצות". בסרט הראשון בטרילוגיה ההיא, בחור פוגש בחורה, והם מסתובבים לילה שלם בוינה, אוסטריה. וזהו. הם מדברים, ומדברים, ומדברים. על דברים ברומו של עולם, ועל יחסים בין אנשים, ועל יחסים ביניהם, ועל עוד הרבה דברים. בסרט השני הם מבלים שעה וחצי בפריס, צרפת. ב"אולי בכל זאת" הבמאי כל הזמן מקצר דרכים. הם מדברים על דברים ברומו של עולם. משפט אחד. הם מדברים על עצמם. חצי משפט. הכל קצוץ דק-דק, קצר-קצר. לפעמים סצינות שלמות מצורפות יחד במעין סיקוונס שלם, כדי להריץ עניינים הלאה. אין לי מספיק זמן לחוו את התפתחות הקשר הזה. הכל טכני כאן, נוסחתי. וכדי להוסיף חטא על פשע, הבמאי לא מראה אינטלגנציה גדולה מדי, ומעטר את הסצינות במוסיקה ה'נכונה' – סצינות 'כיפיות' – מוסיקה קצבית; סצינות רגשיות – מוסיקה נוגה. כדי שתבינו. כי אם לא, איך תבינו?

אז לא, לא הכל כל כך גרוע ב"אולי בכל זאת" (לקראת ההפצה הבינלאומית של הסרט, המפיצים שינו את השם מ"המילה הגסה הזו" ל"אולי בכל זאת". הסרט נשאר אותו דבר. לא משהו). כמו וינה של "לפני הזריחה", ופריס של "לפני השקיעה", וכמו ניו-יורק של "כשהארי פגש את סאלי", גם "אולי בכל זאת" מציג הרגשה חזקה מאוד של מקום. הוא בעיקר גרם לי לשים את טורונטו על המפה שלי, כיעד נסיעה מתוכנן לאחת החופשות הבאות שלי. והצילום בסרט יפה, אולי יפה מדי. הכל מואר נכון, מדויק מאוד, חם ומזמין. וזואי קאזאן, השחקנית הראשית, דווקא חיננית למדי (השותף שלה לרומן הזה, דניאל רדקליף, דווקא פחות הרשים אותי. הוא כבד מדי לקומדיה הרומנטית הזו). אבל יש משהו מאוד פלסטיקי, מאוד מלאכותי בסרט הזה. הרי גם אם אותו "כשהארי פגש את סאלי" היה סרט נוסחתי, הוא התבסס על דברים אמיתיים. התסריט שם נכתב כסך כל החוויות הרומנטיות של נורה אפרון, התסריטאית, וגובש למה שהוא היה בסוף עם תוספות מאת רוב ריינר הבמאי, מחוויותיו האישיות. לי נדמה שב"אולי בכל זאת" אין חיים אמיתיים, אלא נסיון מסכן להעתיק איזושהי אידאה רומנטית הוליוודית שאין לה כל קשר עם החיים שלנו כאן ועכשיו. וחבל. כי מגיע לנו קומדיה רומנטית ראויה. אולי ג'סי וסלין יתאחדו שוב בעוד כמה שנים (ואולי לריצ'ארד לינקלייטר, שביים מאז גם את "התבגרות" הנפלא, יהיה עד אז אוסקר ביד…)

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s