סלמה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Selma)

לפני כמה חודשים, פתאום משום מקום, הגיע סרט חדש לתמונה. אף אחד לא שמע עליו, או על הבמאית, אנה דוברניי, לפני כן. אבל "סלמה" הפך במהירות לדבר החם החדש. דיברו אפילו על מועמדויות לאוסקר. כן, זה סרט חשוב, שמספר על פרק מסוים וספיציפי בחייו של אחד האנשים הכי חשובים שחיו במאה ה-20, מרטין לותר קינג. אבל כולם גם אמרו שזה סרט משובח, מרגש, שמבוים ביד בוטחת. בסופו של דבר הוא קיבל רק 2 מועמדויות לאוסקר (מה שגרם לתגובת נגד רועמת ברשת, עד כדי האשמת האקדמיה האמריקאית בגזענות). והנה הסרט הזה מגיע לישראל. ואחרי שראיתי אותו אני חושב שהסרט הזה נשדד. לטעמי מדובר בסרט חכם, מרתק, אינטגלנטי, שמבוים ברגישות, סרט שמעביר רעיון וגם יודע לספר סיפור שסחף אותי לכל אורך הצפיה. הגיעה לו הכרה הרבה יותר רחבה מהאקדמיה האמריקאית.

selma 1לפני בערך שנה הוקרן בישראל סרט נוסף על זכויות השחורים. הוא היה להיט גדול (גם בישראל), אבל לטעמי הוא היה הרבה פחות טוב. אבל יותר מכך, "המשרת" היה סרט שאמר בדיוק את ההפך ממה ש"סלמה" מדבר עליו. אם "המשרת" קרא (בצורה לא מאוד אינטלגנטית) לפעולה אקטיבית, לפעמים אלימה, למען זכויות השחורים בארה"ב, גם היום, "סלמה" מעלה על נס את פעולותיו הלא אלימות, הפסיביות-אגרסיביות של מרטין לותר קינג. ולא, "סלמה" לא מדבר רק על "שם" ו"אז". באחד מהדיאלוגים בסרט מדברת אשתו של קינג על הערפל שעוטף אותה. הערפל של האלימות שמסביב. ובנקודה הזו חשבתי: הרי גם היום, בשכונות השחורים בארה"ב, במה שנקרא "הגטו", סמים ואלימות עדיין שורצים שם בשמחה. אז כן, השחורים חופשיים לעשות כרצונם. לבחור ולהיבחר, יש להם חופש עיסוק, והם יכולים להיות אפילו נשיאים באמריקה. אבל האם יש להם כסף כדי בכלל להתחיל וללמוד?

במהלך הצפייה ב"סלמה" חשבתי אפילו שמי שכתב את התסריט היה יכול להיות תלמידו של אהרון סורקין. חלק גדול מהסרט עובר בדיאלוגים שהם בעת ובעונה אחת דיונים תיאוריטיים על הפוליטיקה של הגזע, ובאותה נשימה הם קונקרטיים לחיים של הדמויות בסרט. להבנתי, לא מדובר בהרצאה דידקטית, אלא בפילוסופיה מעשית, כזו שמשפיעה על חייה של כל אחת מהדמויות בסרט, שהיא בעת ובעונה אחת דרמה הסטורית, ודיון בחיים באמריקה של עכשיו.

ואנה דוברניי. שם חדש שצריך לזכור מעכשיו. איזו במאית נפלאה. את הדיון האינטלגנטי שהסרט הזה מנהל על שימוש באלימות אל מול הימנעות, את הדיון הזה מבטאת דוברניי גם בסגנון של הסרט. רוב הסרט מצולם באורות צהובים וחמים, כאלו שמבטאים רוך, פיוס. אבל אחרי קטעי האלימות הקשים, שמצולמים בישירות מפחידה וכואבת כמו מכה חדה בבטן, דוברניי יודעת גם לשנות סגנון. במיוחד מדובר על מקרה אחד באמצע הסרט, הגורם למוות קשה וכואב במיוחד. הסצינה הבאה מתארת את מרטין לותר קינג בא לביקור ניחומים אצל אביו של המנוח, בן 83. הסצינה הזו מצולמת באורות פלורסנטיים קרים. האם המכה הכל כך קשה תשבור את מרטין לותר קינג, תגרום לו להתנער מהרוך והעדינות שבה הוא מתנהל כל הזמן (האור הצהוב), האם הוא יהפוך את עורו ויקרא עכשיו לפעולת תגמול קשה (המבוטאת באור לבן וחד)?

selma 2ומלבד השימוש החכם בצילום (שיודע גם לעלות על מנופים וליצר שוטים מרוממי נפש ממש, בעיקר בסצינות הגשר ההמוניות), דוברניי גם יודעת להשתמש במוסיקה בצורה צנועה אבל אפקטיבית, כזו שעולה מלמטה ברגעים מסוימים ומעלה את הרגש אל פני השטח (כן, הסרט הזה הוא לא רק דיון דידקטי, הוא מסע רגשי שלם). והיא גם יודעת להדריך שחקנים בצורה מעוררת הערכה. מסצינות ההמון הסוחפות ועד לסצינות האינטימיות והקטנות, דוברניי מייצרת סרט שהוא יחידה אחת שלמה שהוא גם דיון מרתק בדרך הפעולה הרצויה למען זכויות המדוכאים עלי אדמות, והוא גם סיפור מרגש על אדם שהוביל עם שלם כנגד קשיים שלא יאומנו.

את התפקיד הראשי מגלם אחד, דיויד אויילווו, עוד שם אחד שכדאי לזכור מעכשיו. כלי העבודה של שחקן, כל שחקן, הוא הגוף שלו. ואויילווו מעניק לגוף שלו משקל, כזה שאין לו, אבל בצורת העבודה של אויילוו עם הגוף שלו, בתוספת התלבושות המחויטות שהוא לובש כל הזמן, הוא מוסיף מכובדות לדמות, ועם זאת, המכובדות הזו דואגת כל הזמן לא להתרחק מהאדם הפשוט אותו הוא מייצג ולא להתנשא מעליו (כפי שהדיון בסצינה הראשונה משקף). אויילווו מקרין בהופעתו (ובעיקר בפניו, כי כל גופו מוסתר כל הזמן בשכבות של ביגוד ושל עבודת משחק המכבידה את גופו) את הניגוד שכל הסרט הזה מדבר עליו: את הניגוד בין הרצון הכל כך טבעי להתפרץ, לפעול, להגיב, לבין הצורך לעצור, לחשוב, להפנים. בין הקלילות של לפעול אינסטינקטיבית לבין הכבדות של העברת כל אלמנט הפעולה דרך פילטר של מחשבה מראש. גם שאר השחקנים תומכים מטוב מאחור, והסרט הזה אפילו מעלה שאלות מוסריות בנוגע לדרך הפעולה של מרטין לותר קינג, אחת מהן נוגעת לתוצאות הלפעמים הרסניות של דרך הפעולה שלו. למשל בסצינה בה מופע האלימות המחריד של כוחות החוק בסלמה נצפה בתקשורת, ולותר קינג מבין את כוחה של הטלויזיה לשנות מציאות, האם בעצם הוא לא שלח את צעירי סלמה אל מותם כדי לקדש מטרה פוליטית?

ואני מניח שניתן עוד להתפלפל על הסרט הזה. אבל צריך לראות אותו. כי לטעמי הוא סרט מרגש וחכם, שהוא גם דיון אינטלגנטי בזכויות אדם אז ועכשיו, וגם סרט מרגש על אדם אחד שעמד בפני קשיים פיסיים ונפשיים שקשה לדמיין, ועדיין נצמד לפילוסופיית החיים שלו מתוך אמונה יוקדת בצדקת דרכו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s