גופו 2015: הזוכה

אז הרומנים רוצים להרגיש קצת אמריקה. קצת הוליווד. והזוכה הגדול בפרס האקדמיה הרומנית לשנת 2015 הוא

"קרוב יותר לירח" (Closer to the Moon). סרט רומני דובר אנגלית עם שחקן אנגלי אחד (מארק סטרונג) ושחקנית אמריקאית אחת (ורה פרמיגה) בתפקידים הראשיים.

הסיפור המשעשע למדי מתרחש ב-1959, ומתאר שוד בנק במסווה של צילומי סרט (היה סרט ישראלי פעם עם רעיון דומה, לא?). לאחר שהשודדים נתפסים הם נדרשים שוב לככב בסרט, הפעם סרט תעמולה של השלטונות. זה מה שהבנתי מהתקציר. זה נראה בערך להמשיך לקרוא

שנה קשוחה מאוד: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Most Violent Year)

ג'יי. סי. צ'אנדור. זה השם. במאי צעיר שזהו רק סרטו השלישי. אבל הוא כבר צבר מוניטין. כזה שרק מלראות את שמו על פוסטר הסרט אני כבר מוכן לקנות כרטיס, לא משנה על מה מדובר בו, ולא משנה מי משחק בו. צ'אנדור, בקריירה העדיין קצרה שלו, כבר הוכיח שהוא במאי אינטילגנט, שיודע לכתוב תסריט מדויק, להדריך שחקנים ולהביא אותם לשיא דרמטי בצורה מדודה, לערוך, לצלם – בקיצור – האיש יודע קולנוע.

והמקרה של "שנה קשוחה מאוד" רק ממשיך ומאשש את מעמדו של צ'אנדור בעיניי. זהו סרט שבראש ובראשונה דן בחלום האמריקאי. בשברו. במבט עצוב על האידאל האמריקאי, ועל חוסר התוחלת שלו.

החלום האמריקאי
החלום האמריקאי

במרכז הסיפור ניצב איש עסקים. הוא איש ישר והגון. מסביבו – חיות טרף. יריביו לעסקים. תככים פוליטיים. אלימות פיסית ופסיכולוגית. והוא נמצא בדרך לעסקת חייו – קניית שטח שיהווה שטח מפתח בדרך לפיתוח החברה שלו. גם המתחרים רוצים את השטח. אבל הוא זכה בו. ועדיין, הזכייה הזו היא על תנאי. יש לו חודש לסדר את ענייניו הכספיים כדי שיוכל להשלים את הקניה. והסרט מתרחש במהלך אותו חודש, בין מסירת התשלום הראשון, המקדמה, ועד השלמת העסקה המיוחלת, חודש לאחר מכן.

צ'אנדור, שגם כתב את התסריט, עושה בחוכמה שהוא סוגר את הסרט בסד זמנים מוגדר. הידיעה שהשעון מתקתק כל הזמן מ להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: בפעם הבאה אני אכוון ללב

(שם הסרט במקור: La Prochaine Fois Je Viserai le Coeur)

הסרט הזה מספר סיפור די יוצא דופן על סוג של פירומן: הוא רוצח סדרתי חסר רחמים. והוא גם שוטר חוקר שעובד על התיק של הרציחות של עצמו. וזה מבוסס על סיפור אמיתי. מעניין.

אבל הסרט הזה, מעבר לכך שהוא מסוגנן ויפה לעין, ויש בו שימוש מרשים במוסיקה, והופעה מקפיאת דם של גיום קאנה בתפקיד הראשי, הסרט הזה מחמיץ את האפקט הרגשי שלו. ברור שמדובר בפסיכופט. כבר מהתחלה ברור שמדובר בפסיכופט. באדם שיש לו תשוקה לנקות את הרחובות מזוהמה, או מה שהוא מגדיר זוהמה (בחורות לא צנועות שלוקחות טרמפים!). כבר מתחילת הסרט אני ניגש לגיבור כאל פסיכופט, אין לי אמפטיה אליו. הטריק בסרטים מסוג זה הוא לנסות לגרום לי להבין את ההגיון מאחורי השגעון, לנסות להרגיש את האדם מאחורי המפלצת. "בפעם הבאה אני אכוון ללב" לא מנסה אפילו להתקרב אל הגיבור שלו.

prochaine fois je viserai le coeurוגם אם גיום קאנה מרשים בהופעתו, עדיין יש כאן יותר מדי להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: לנשום

(שם הסרט במקור: Respire)

תנסי רגע להיזכר באהבה הראשונה שלך. בתיכון. תנסי להיזכר בתנודות הרגשיות הקיצוניות שהיו לך. באושר הגדול כשהוא/ היא ליטפו אותך במבט. בעצב התהומי כשגילית כשהוא/היא אמרו למישהו משהו לא סימפטי עלייך. זה "לנשום". סיפור אהבה עצום רגשות.

שתי חברות יצאו לדרך. בים בם בום.

שתי חברות יצאו לדרך. בים בם בום.

ידעתי מראש שאני הולך לראות סרט טוב. "המאומצים", הסרט הראשון שהשחקנית מלאני לורן ביימה, היה הפתעה נעימה מאוד ויפהפיה בפסטיבל הקולנוע הצרפתי של 2012. בשנה שעברה הוצג "לנשום", הסרט השני שלה כבמאית, בפסטיבל קאן, וזכה לביקורות מעולות. אז כשהסרט הזה הגיע לפסטיבל הצרפתי של השנה, הציפיות היו גבוהות. ואם לומר את האמת, בחלקים הראשונים של הסרט ישבתי באולם וחשבתי: או.קיי, זה סרט לא רע, אבל זה לא נפלא כמו שחשבתי שיהיה.

וזוהי הגדולה של "לנשום". "המאומצים" גילה לי במאית שעובדת עם הרבה דמיון והשקעה. ולב. "לנשום" זו כבר תצוגת בימוי של במאית מיומנת ונפלאה. לורן יודעת ל להמשיך לקרוא

סיפורים פרועים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Relatos Salvajes)

התמונה האחרונה של הסרט היא של זוג נשוי, כאלו ששמים על פסגת עוגת החתונה. אבל אותו זוג נשוי זרוק על הרצפה, ביחד עם עוד כמה כוסות שבורות ושבוריות זכוכות. זה מה שהבמאי של הסרט הזה, דמיאן סיפרון, חושב על המין האנושי . "סיפורים פרועים" מפרק את כל הרומנטיזציה שאנחנו עושים בדרך כלל לרוח האנושית.

האהבה תנצח! האדם הוא טוב מטבעו! פחחחחחחחחחחחחח….אומר סיפרון. האדם הוא קנאי. ונוקם. ויצירתי מאוד בדרכי הנקמה שלו. לא אהבה ולא בטיח. הסרט הזה הוא סימפוניית נקמה. מצחיקה. פרועה, כשמה. אבל לא בטוח שהסרט הזה באמת מעביר את המסר שלו. הוא מהנה, מצחיק, וברגעים מסוימים מטורף. אבל הוא לא אפקטיבי.

relatos salvajes"סיפורים פרועים" הוא סרט ש להמשיך לקרוא

סמבה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Samba)

אז מה עושים אחרי שהסרט האחרון שביימת היה ללהיט עצום, ענק, אדיר?

התשובה הטבעית: עוד מאותו הדבר. ללכת על בטוח. להעתיק, לעשות משהו הרבה פחות מקורי, הרבה פחות מעניין, אבל כזה שידפיס עוד כסף.

אז הנה מגיע "סמבה". הסרט החדש מאת הבמאים שהביאו לנו את "מחוברים לחיים". והם אפילו מביאים איתם את אותו שחקן שכל כך אהבנו ב"מחוברים לחיים", ושאפילו זכה בפרס הסזאר באותה שנה: עומאר סי. והסרט החדש הוא…דווקא הפתעה נעימה.

sambaנתחיל בזה שנוריד ציפיות. זה ממש לא סרט השנה. זה לא הסרט הכי טוב שראיתי בזמן האחרון. אבל יש בו להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: טימבוקטו

(שם הסרט במקור: Timbuktu)

ידעתי שזה יקרה. כבר קרוב לשנה אני שומע על הסרט הזה. בעיקר דברים טובים. קולות מתפעלים של מבקרים עוד מאז בכורתו בפסטיבל קאן בשנה שעברה. הוא הגיע עד מועמדות לאוסקר, והוא אפילו היה הזוכה הגדול של פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית לא מזמן. אבל זה גם החומר שאקדמיות ונותני פרסים אוהבים: סרטים פוליטיים, חשובים כאלו, שיתריסו ויצביעו על סכנות בעולם של היום. וכאן התגנבה אל תוכי החשדנות: האם מדובר רק בסרט חשוב, או שהוא גם סרט טוב, וכל הפרסים והתשבוחות באמת מוצדקות?

הפסטיבל הצרפתי דהשתא מאפשר לצפות בסרט הזה. והתשובה המצערת היא: כן, זה סרט חשוב. לא, זה לא סרט טוב.

כבר מתחילת הסרט הבנתי שיש כאן טיפול רופס בנושא. הדבר הראשון שרואים בסרט הוא איל קל רגלים רץ ומקפץ במרחבים האין סופיים. הדבר הראשון ששומעים בסרט הוא יריות. כלומר: האיסלאם הקיצוני מצר את החופש. הו, הסמליות השקופה. אבל לא זו הצרה שלי עם הסרט. יש כאן כמה סיפורים של כמה דמויות, וכולן מושפעות מהשתלטות האיסלאם המאוד קיצוני על חיי היום יום.

Timbuktu2תיקון: יש כאן נסיון ל להמשיך לקרוא