מאמי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mommy)

אז הלכתי לראות את "מאמי". ראיתי פעם סרט של הבמאי הזה, קסאוויה דולאן. שנאתי כל דקה. אבל "מאמי" קיבל כל כך הרבה תשבוחות מהמבקרים כשהוא הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל קאן, אז חשבתי לתת לו עוד הזדמנות.

תחילת הסרט. מופיע מסך צר וארוך. נדמה שהתמונה מתפרסת על בערך שליש מהמסך. השליש המרכזי. חשבתי שמדובר בטעות. בהקרנה לא נכונה. ואם לא הייתי ישוב בחלק הפנימי של השורה, ואם לא הייתי צריך להקים אנשים בדרכי החוצה, אולי הייתי יוצא לרגע לחדר המקרין, לשאול אותו אם זוהי צורת ההקרנה הנכונה. אבל נשארתי. ואיכשהו ניסיתי לראות את הסרט ככה. שעתיים וחצי של מסך מוקטן. ואיפשהו, באמצע הסרט הבנתי שזו לא טעות. זו סתם מניירה של בימוי. באחת הסצינות, הדמות הראשית מחווה בידיה תנועה של פתיחה, ואכן המסך נפתח לרוחב. לבערך דקה. ואז נסגר בחזרה. ר"ל: הבמאי הזה, קסאוויה דולאן, חושב קודם כל על הסגנון. על איך אני רואה את הסרט. והוא הורג בדרך את כל הדרמה. הוא הורג כל סיכוי שלי להתחבר לסיפור, או לדמויות.

mommy posterכי כבר בסצינה הראשונה יש תאונת דרכים. אבל היא מצולמת מרחוק. ואני, שעדיין מנסה להתרגל לפרופורציות המשונות של המסך, לא ראיתי בכלל את שהתרחש. אח"כ ממשיך הסרט, וכשיש קלוז אפים אני חושב שמדובר בדרך מזויפת להשיג קרבה לדמויות. כי לא הצילום קרוב. הוא פשוט חתוך. ובכלל, יש כאן לא מעט שעשועים של הבמאי עם דרך ההבעה הקולנועית, דבר שמסיח את דעתי מהסיפור ומהדמויות.

למשל: קסאוויה דולאן כנראה חושב שהוא מה-זה-קול. הוא מנגן במהלך הסרט שני שירים שאני מכיר ואוהב כמעט במלואם. אבל אלו סתם להיטים מוכרים. אין להם באמת נגיעה משמעותית לחיי הדמויות שעל המסך. הרי אם אני רוצה לשמוע את Wonderwall של אואזיס אני שם את הדיסק שלהם (שקניתי פעם, בעוונותי) במערכת. ואם אני רוצה לשמוע את "דגל לבן" של דידו, אני מקיש את שמה ביו-טיוב.

ובכלל, דולאן אוהב ללכת נגד. דווקא. בסצינה אחת שבה גיבור הסרט משייט לו על סקייט-בורד (או כמו שהוא מתעקש לקרוא לו באחת הסצינות – לונג-בורד), הוא מקשיב באוזניות למוסיקה קצבית. הוא אפילו שר ומתנועע לצלילי השיר. אבל דולאן מאייר את הסצינה הזו במוסיקה נוגה, שהולכת נגד התרוממות הרוח של הדמות. בדרך דומה, דולאן מסרב לחגוג סצינת ריקודים המתרחשת בבית הגיבורים. השכנה המגיעה לטפל בנער הבעייתי נסחפת לשיר ולרקוד ביחד עם הנער ואימו. אבל דולאן מצלם את זה מרחוק. הוא לא רוצה לשמוח.

מה שמוביל גם לעובדה שכולם צועקים כל הזמן. ואם הם לא צועקים, הם סתם מקללים. הכל גס כל כך כל הזמן. שתי סצינות שיא דרמטיות עיקריות בסרט כמעט גרמו לי לכסות את האוזניים שלי: סצינת עימות אלימה בין האם לבן, והסצינה לקראת הסוף, הסצינה שבה האם בוחרת את הבחירה הקשה מכל. שתיהן סצינות גסות, מלאות צרחות, ללא כל עידון, והן דחו אותי במקום לרגש אותי. עם כל ההתרכזות של קסאוויה דולאן ביופי ויזואלי ובקוליות של החיבור שלו עם מוסיקה, ועם כל ההתחכמויות של דולאן עם השפה הקולנועית, לא נשאר לי מקום להתחבר לסיפור.

עם זאת, אני מודה שהשחקנים בסרט עושים את מיטב יכולתם. בעיקר אן דורבל, בתפקיד האם, מנסה להתמודד עם תפקיד כמעט בלתי אפשרי, של אשה מהמעמד הבינוני-נמוך, בלי הרבה השכלה, עם פיוז קצר, עם הרבה אהבה לבן הבעייתי שלה, אבל עם מעט מאוד יכולת להסתדר רק עם האהבה הזו, כי שום דבר אחר בעולם הזה לא נותן לה צ'אנס. הבן הזה היפר-אקטיבי, לא שולט בעצמו (אנרגטי מדי, אלים, גס, ובוטה) והיא עצמה לא בדיוק מופת הריסון, אבל דורבל מצליחה לגרום לי להאמין שיש אדם אמיתי מתחת לכל הרגשות המתנגשים האלו. הבעיה היא שהיא לבד בתוך ים רועש, מיופיף, מרוצה מעצמו, של במאי שחושב שהוא הכי טוב בעולם, הכי ידען בעולם, הכי מוכשר בעולם, ואולי יש לו באמת לא מעט כשרון, אבל אין לו משמעת, והוא חסר צניעות באופן קיצוני. אני לא בטוח שאני ארצה לראות עוד סרט של דולאן בעתיד. שני סרטים שלו הספיקו לי לחיים שלמים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מאמי: הביקורת

  1. ליבי ליבי ל"איתן" שמוכיח בביקורת הפרימיטיבית ממש (אין לי מילה אחרת) על "מאמי" שהוא לא רק שאיננו כשיר להיות "מבקר קוולנוע", הוא גם- וזה הכי מביש- גם איננו באמת אוהב קולנוע. אפשר כמובן לבקר את הסרט ואפילו "לקטול" אותו קטילה אינטיליגנטית של מי שיוכיח שהוא בכלל הבין אותו, אבל כאן הלעג המביך והמתנשא הוא ממש תעודת עניות של צרות האופק. מה שקיבלנו הוא גיבוב רדוד, מיינסטרימי, די נבער מדעת, (עם יומרה ל"הומור" אפרים קישוני כזה, גיחי גיחי כזה), עם הגזמות מגוחכות (למשל, מתי הבין מבקרנו הסתום שאין זאת תקלה בהקרנה…נו באמת). בקיצור- בדיחה של מי שמתיימר לדבר על קולנוע (אפילו כחובבן).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s