סמבה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Samba)

אז מה עושים אחרי שהסרט האחרון שביימת היה ללהיט עצום, ענק, אדיר?

התשובה הטבעית: עוד מאותו הדבר. ללכת על בטוח. להעתיק, לעשות משהו הרבה פחות מקורי, הרבה פחות מעניין, אבל כזה שידפיס עוד כסף.

אז הנה מגיע "סמבה". הסרט החדש מאת הבמאים שהביאו לנו את "מחוברים לחיים". והם אפילו מביאים איתם את אותו שחקן שכל כך אהבנו ב"מחוברים לחיים", ושאפילו זכה בפרס הסזאר באותה שנה: עומאר סי. והסרט החדש הוא…דווקא הפתעה נעימה.

sambaנתחיל בזה שנוריד ציפיות. זה ממש לא סרט השנה. זה לא הסרט הכי טוב שראיתי בזמן האחרון. אבל יש בו משהו. הוא יפה. הוא מרגש. וכן, הוא גם משעשע למדי. ואפילו יש בו עומק ומבט אנושי על חייהם של מהגרי עבודה אפריקאים במערב ועל חוסר האונים של המערב בטיפול באנשים האלו.

אם "מחוברים לחיים" היה קומדיה שיש בה גם עוגנים דרמטיים, "סמבה" הוא דרמה שיש בה גם לא מעט רגעים קומיים. וזה הבדל גדול. הקצב הרבה יותר איטי כאן. הסרט הולך יותר ללב, ופחות לפתרון הקומי הקל. אבל כל פעם שחשבתי שהסרט הופך ל'כבד' בשפת העם, כל פעם שזה קרה, הסרט מביא אותה באיזו בדיחה משעשעת, בסצינה כיפית, בחידוד קל.

ובניגוד ל"מחוברים לחיים", שאהבתי את העבודה הקומית שבו, אבל היתה לי בעיה עם ייצוג המיעוטים שבו, ב"סמבה" נדמה לי שהבמאים טולדנו את נקש באים לעבודה עם הרבה יותר כבוד לנושא המהגרים. לא, הסרט הוא לא דרמה מטלטלת על מצב העובדים הזרים בתל אביב צרפת, אבל "סמבה" מספיק מפורט, ומספיק מטייל בטריטוריות של הנחות והפגוע מבלי לתת לי את ההרגשה שהיתה לי בסרטם הקודם, הרגשה של סטריאוטיפיזציה מזלזלת. התסריט מספק אינספור סיטואציות לגיבור הראשי כדי לבטא את כל קשת הרגשות: מהעזוב והמושפל וגם המנוצל ועד לרגעים השמחים, שבהם הוא האהוב והמוערך. וכך, כשמגיעים לסוף, וגיבור הסרט אומר, כמעט בבכי: "אני כבר לא יודע איך קוראים לי" – אני מבין על מה הוא מדבר. עברתי איתו כל כך הרבה במשך קרוב לשעתיים, ואני מרגיש את כאבו.

ומהצד השני, דמותה של אליס, בגילומה הנוגע ללב של שרלוט גינסבורג, מבטאת את חוסר האונים של המערב בטיפול בסוגיית העובדים הזרים. אליס היא בחורה שמבקשת להירפא ממשבר בעזרת טיפול בעובדים זרים, אבל היא אובדת עצות, נעלמת בתוך מבוך הבירוקרטיה של החוק הצרפתי שלא יודע לטפל באנשים האלו, ורק קשר אנושי אמיתי עם אחד מהם יביא מזור לנפשות הפצועות.

ועומאר סי. סוף סוף הוא מתחיל לקיים את ההבטחה שנקשרה בשמו בסרט הקודם. ב"מחוברים לחיים" הוא הראה כישורים קומיים פנטסטיים. כאן הוא מראה גם עבודה דרמטית יפה. הגוף הכחוש והקליל שלו הופך קצת כבד יותר. הוא מתנהל במרחב קצת יותר בכבדות, מתאים את עצמו לרוח היותר רצינית שהבמאים מכתיבים לסרט. ועם זאת, עדיין יש לו את התזמון לזרוק את הרפליקות המצחיקות שהבמאים כתבו, ולשבור רגעים מרגשים בהומור משעשע (ובמעין בדיחה למי שראה את "מחוברים לחיים", אחרי סצינת הריקוד הסוחפת שלו שם, כאן הוא ביישן שלא יודע לרקוד).

אז אולי אפשר לנטפק ולומר שבסוף כמה חוטי עלילה נסגרים בחיפזון, ולא הכל יושב כמו שצריך. אבל זו באמת טענה קטנטנה לסרט שיודע לאזן את רגעיו העדינים והמרגשים בבדיחות ובהומור משעשע, סרט של בימאים שיודעים לעבוד בדיוק מרשים עם שחקנים, ויודעים גם לעבוד בצורה אפקטיבית עם מוסיקה (וגם לבחור שירים איכותיים ומלהיבים).

לא, לא סרט גדול מהחיים, "סמבה", אבל משהו ממש נחמד ומלבב, וחביב, ומשעשע, ונעים. ואפילו חכם שמשאיר הילה של חומר למחשבה אחרי היציאה מהאולם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s