בורג: הביקורת

"בורג" הוא מסוג הסרטים שיוצאים מהם ואומרים: מה זה היה? מה ראיתי עכשיו? לא הבנתי כלום… מה היא רוצה ממני, הבמאית של הסרט ההזוי והמוזר הזה?

"בורג" הוא מסוג הסרטים המכוונים לאנשים המוכנים לאתגר. לאנשים שדורשים קצת מאמץ אינטלקטואלי מהסרטים שלהם, ולא אוכל לעוס ומוכן. וגם אז לא בטוח שאנחנו נבין עד הסוף מה שירה גפן רוצה להגיד ב"בורג". ועדיין, יש בסרט הזה הרבה קסם ומחשבה. ויופי ויזואלי כובש. ומוזרות מרתקת.

"בורג" הוא מסוג הסרטים שהולכים לראות יותר מפעם אחת, ובכל פעם רואים אותו קצת אחרת, מבינים אותו קצת אחרת. בפעם הקודמת שראיתי אותו, כתבתי עליו פוסט אוהד, ודי בטוח בעצמו. עכשיו אני לא כל כך בטוח במה שהייתי בטוח בו בעבר. ועדיין, יש בסרט הזה קסם משונה.

self made posterאז מה יש לנו? מישהי, כנראה ישראלית יהודייה, כנראה אמנית מיצג, מתעוררת בבוקר בעל כורחה. מישהי ערביה מכניסה ברגים לשקיות במפעל דמוי איקאה. שתיהן להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

עקבות במים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Water Diviner)

אז ראסל קרואו התחיל גם לביים. מעניין. תמיד אפשר לראות בסרט ראשון של מישהו, לא משנה מי, מה הדבר הזה שהכי מעניין אותו. מה הנושא שבוער בו עד כדי כך שהוא ייקח את המושכות ליד. ואם אתה אדם שכבר עובד בתעשיה, ויש לך קילומטראז' של עשיה מאחוריך, זה אפילו יותר מעניין. כי למה לביים? למה פתאום עכשיו פתאום היום? מה היה כל כך בוער בפרויקט הזה שדווקא אותו בחרת לביים?

"עקבות במים" הוא לא סרט בוער. די להיפך, האמת. הוא סרט שהולך על מי מנוחות. והערך העיקרי שבו הוא, כצפוי, הופעתו הבטוחה בעצמה והרגועה של השחקן הראשי. ראסל קרואו. ואיך שאר הסרט? הבימוי, הצילום, שאר האספקטים הקולנועים? לטעמי, ככה ככה. אבל חווית הצפיה בעיניי היתה דווקא חיובית, בסופו של דבר. מצפיה בסרט, ובמיוחד בגלל שזה סרט ביכורים של ראסל קרואו כבמאי, לא נותר לי אלא להסיק שלקרואו יש נשמה של קלאסיסט. אני מעריך שאנשים כמו אבא שלי, למשל, יצאו מהסרט הזה ויאמרו משהו כמו: "אח, כבר לא עושים סרטים כאלו יותר…". ואכן, משהו בעשייה של הסרט הזה מיושן ואפילו די אנכרוניסטי. משהו ששואף להוליווד הישנה. המאוד ישנה. שזה לא רע, ואפילו יפה בעיניי.

יש ב"עקבות במים" כמה אלמנטים שכבר חשבתי שנגמלנו מהם, במאה ה-21 של הקולנוע. למשל, הדרך שבה נהוג לתאר מדינה מזרחית כלשהי. במקרה של "עקבות במים" – טורקיה.

הטורקי. יילמז ארדוגן "בעקבות המים"

הטורקי. יילמז ארדוגן ב"עקבות במים"

אז איך אתה מצלם מדינה אוריינטלית? כמובן, יוצר סצינה בשוק. מקים סטים מקרטון בתוך אולפן במדינה מערבית מתקדמת, מלביש את הניצבים בגלביות, שם קצת מוסיקה עם גוון מזרחי, ומוביל את הגיבור המערבי שלך בסמטאות צרות (תמיד הסמטאות צרות במדינות המזרח) ו להמשיך לקרוא

צילי: הביקורת

יש דבר אחד חשוב שחייבים לדעת כשהולכים לראות את "צילי": לבמאי של הסרט קוראים עמוס גיתאי. והגיתאי הזה לא עושה הנחות. הוא במאי קשה לפיצוח. הוא עובד נון-סטופ, מייצר סרטים כמו בית חרושת, אבל אני לא ממש מבין למי הוא מוכר את סרטי גיתאי בעמ. אני, לפחות, לא ממש מצליח לתקשר עם הבמאי הזה.

אז מה יש לנו ב"צילי"?

בחורה נמלטת אל היער. כנראה ממלחמה. כנראה מהנאצים. שומעים כל הזמן קולות של יריות. ופיצוצים. אף פעם לא רואים אותם (יש לפעמים הבזקי אור. לא בטוח אם מדובר אם מדובר בפיצוצי המלחמה, או בברקים של מזג האוויר החורפי). שומעים את הרוח. הרבה רוח. גם כאשר העצים נעים בנחת, הרוח סוערת בפס הקול.

אז יש בחורה אחת במשימת השרדות. ביער. בהתחלה היא לבד. ואז מצטרף אליה בחור. גם הוא במנוסה. הוא מנסה ליצור איתה קשר. הוא מדבר אליה. היא כמעט ולא עונה. הוא כופה את עצמו עליה, ובמהלך הסרט היא לאט לאט מתרגלת אליו. ואז הוא נעלם. המלחמה נגמרה. והיא לבד, עם כל שאר היהודים, שארית הפליטה. סוף הסרט.

tsiliאם זה היה סרט סטנדרטי, סרט של במאי אחר, שלא קוראים לו עמוס גיתאי, אפשר היה להתחיל לדבר על הדרך שבה התמודד הבמאי עם הסיפור. אבל נדמה לי ש להמשיך לקרוא

אם וכאשר: רומנטיקה?

לפני שנה בערך נתקלתי ברחבי הרשת בטריילר לסרט שעדיין לא היה גמור. היה בו משהו שהקסים אותי וסיקרן אותי. יוצרי הסרט ביקשו עזרה כלכלית כדי שיוכלו לסיים את העריכה. הכנסתי את היד לחור שבכיס, והוצאתי מהאין-כסף שיש לי שם כמה גרושים, ובכל זאת השתתפתי במימון של העריכה. ואפילו כתבתי על זה כאן בבלוג שלי, כדי לנסות ולשכנע עוד כמה שכדאי. זה היה בשנה שעברה.

מאז היה צוק-איתן. וליוצר הסרט נולדו תאומות. העריכה התעכבה. וכשהיא הסתיימה, בתחילת השנה, התחיל שלב המכירה. הנסיון להפיץ את הבשורה. ואז הגיעה הבשורה הפחות מלהיבה מבחינתי: הסרט נערך מחדש והפך לסדרת טלויזיה. וממוצ"ש האחרון הסדרה הזו מוצגת בערוץ 10. "פחות מלהיבה" – כי אני רציתי לראות את היצירה הזו בקולנוע. עם כל ההבנה לרצון של היוצרים להוציא את ה"ילד" הזה החוצה כבר, אל העולם, לדעתי חשובה גם האכסניה. חשובה גם הדרך בו מוצגת היצירה. כי סדרת טלויזיה וסרט קולנוע הם לא אותו דבר. יש להם נפח רגשי שונה. נפח סיפורי שונה. לכאורה זה אותו הדבר, אבל בעצם זה לא בדיוק.

הוא והיא. אם וכאשר.

הוא והיא. אם וכאשר.

ועדיין, רציתי לראות מה יצא מזה. אמנם בשבת בערב (22:15, ערוץ 10) לא הייתי בבית, אבל הקלטתי וראיתי בדיליי. אז איך יצא? אה…ככה ככה. יש הרבה כוונות טובות ביצירה, אבל רובן נשארות לא ממומשות לטעמי. החמצה.

בגדול, זה סיפור אהבה. הוא להמשיך לקרוא

ג'ק מאוהב: הביקורת

(שם הסרט במקור: Jack Goes Boating)

לפני הכל, פינת הטרוניה: מה אני בסך הכל רוצה? בתור צרכן קולנוע, כל מה שאני רוצה הוא שהסרטים הכי מדוברים בעולם יגיעו לקולנוע הקרוב לביתי במרחק זמן סביר מזמן יציאתם בעולם. הבעיה היא שאם אני לא מצרכני סרטי האקשן ההוליוודים, המגיעים לכאן אפילו לפני שהם יוצאים בארה"ב, ואם מעניינים אותי הסרטים האלו המתקראים סרטי איכות, אז אני צריך לחכות פרקי זמן לא הגיוניים עד מגוחכים כדי לצפות בסרטים האלו. ובמקרה של "ג'ק מאוהב", זה באמת כבר עובר כל גבול: הרי מדובר בסרט מ-2010.

ומצד שני, זה לא שאין לזה תקדים. בשנות ה-80, למשל, עם הצלחתו המפתיעה של סרט גרמני קטן שנקרא "קפה בגדד" (80 שבועות רצופים, יותר משנה וחצי, בקולנוע דיזנגוף במרתפי דיזנגוף סנטר), הלכו המפיצים והביאו את סרטו הקודם של אותו במאי, משהו יפה שנקרא "צוקר בייבי". ואם ניקח דוגמא עדכנית יותר, בארה"ב, ערש התרבות המערבית המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה, יצא למסכים רק בשבוע שעבר About Elly,  סרטו הקודם-קודם של הבמאי האירני זוכה האוסקר אשגר פרהאדי ("פרידה", "העבר"). סרט מ-2009. אז אולי המחווה של המפיץ הישראלי לשחקן המנוח פיליפ סימור הופמן, היוצאת למסכים בישראל כשבועיים לאחר ציון יום השנה למותו, אולי היא באמת מה שהיא, מחווה של אהבה של אדם אוהב קולנוע לאחד השחקנים המוכשרים של דורנו שהלך לעולמו מוקדם מדי ובנסיבות טראגיות.

רק חבל שהסרט שמציין את המחווה הזו הוא לא, אפעס, סרט יותר טוב.

"ג'ק מאוהב" היה הנסיון הבודד של פיליפ סימור הופמן לביים. ובסרט הזה הוא מנסה לבדוק האם סיפורי האהבה שכולנו מכירים, וחלקנו גם חווים בחיינו, האם אלו לא מקסמי שווא. האם בקצה כל זוהר אהבה מסתתר סוף מר וכואב. האם זה כורח הנסיבות, הכרח החיים, שסיפורי האהבה של כולנו ייגמרו במפח נפש. ולמרות ששם הסרט (במקור) הוא "ג'ק יוצא לשוט", כלומר, ג'ק עושה את כל מה שהוא יכול כדי לקיים את סיפור האהבה שבמרכז הסרט, למרות התקווה שבשם הסרט, התשובה של הסרט הזה היא כן. להבנתי הסרט הזה הוא סרט פסימי על סוף האהבה.

jack goes boatingאבל לא זאת הבעיה שלי עם הסרט הזה. פיליפ סימור הופמן רצה לעשות סרט פסימי על אהבה – זכותו. הבעיה היא ש להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: השבח לאל

(שם הסרט במקור: In Grazia Di Dio)

הסינמטקים בישראל מציגים השבוע אסופה של סרטים איטלקיים, מהחדשים והמעניינים ועד הקלאסיים (והמעניינים) שיש לקולנוע האיטלקי להציע. מהאסופה של הסרטים החדשים דגמתי רק אחד, וזהו "השבח לאל". יש לסרט עוד הקרנות בסינמטקים. הוא מומלץ. אבל עם כוכבית והערה בצד.

סרטים כמו "השבח לאל" מיועדים לקהל שמוגדר בד"כ "מיטיבי לכת". הוא לא קשה במיוחד, ואין בו מראות מרתיעים. הוא אפילו נעים למדי. אבל יש לו קצב איטי, והוא לא מתנחמד. יש כאלו שימצאו אותו אפילו קצת משעמם. ואפילו לי יש כמה טענות כלפי הסרט הזה. ועם זאת, אין לכחש שב"השבח לאל" יש אמת אוטנתית שורשית שממוטטת את כל ההגנות שלי. יש בו שיר הלל לאנשים האמיתיים שממלאים את המקום המאוד הספיציפי הזה בדרום איטליה. יש בו פיסת חיים כל כך כנה עד שלא יכולתי שלא לחיות את החיים האלו במשך שעתיים. היה באמת אכפת לי מה(א)נשים האלו, ממה שקורה להם/ן, מאורח החיים הקשה אבל המתגמל הזה.

in grazia di dioלכאורה, תקציר הסרט הזה נקרא כמו יצירה ביקורתית כלפי המדיניות הכלכלית של השלטון באיטליה: משפחה שמנהלת עסק קטן נכנסת לחובות, נאלצת לסגור את העסק, ובלית ברירה פורשת לעיסוק הישן: חקלאות. האנשים הפשוטים נאנקים תחת מלתעות כרישי הממסד הכלכלי חסר הרחמים. אבל טכניקת הבימוי של אדוארדו וינספרה מגרשת כל אלמנט דידקטי מהסרט הזה. לא מדובר במנשר אנטי ממסדי. "השבח לאל" נשאר כל הזמן קרוב לדמויות, לאנשים. בעיקר לנשים. במהלך הסיפור להמשיך לקרוא