לחזור הביתה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Gui Lai)

אמנם בסופ"ש הזה יוצאים מעט סרטים חדשים, אבל כולם מסתכלים רק על אחד. בכל המקומות האחרים תקראו על "מהיר ועצבני" (כמה זה כבר? החלק ה-7? ה-9? ה-28?). אני לא מתעסק עם מהירים ועצבנים. אני בעניין של סרטים סיניים עדינים. באופן מפתיע מוקרנים בישראל עכשיו שניים כאלו. על הטוב והמרגש מביניהם שניהם כתבתי כאן ("יקירי", סרט מגמתי, אבל מאוד מרגש ואפקטיבי). הנה כמה מילים על הסרט הסיני השני, "לחזור הביתה".

סיפור ארוך, הז'אנג יימו הזה. אהבתי את סרטיו משנות ה-90. דילגתי על סרטיו מתחילת המאה הנוכחית. ואז הגיע סרטו הקודם, "כשתקראי בשמך", ומאוד ריגש אותי (הנה הביקורת שלי עליו, כולל סקירה קצת יותר מקיפה של מערכת היחסים שלי עם הסיני ההפכפך הזה). אז הנה מגיע סרטו החדש של ז'אנג יימו, ולטעמי הוא…ככה ככה.

קודם כל אני חייב לומר שהציפייה לסרטו החדש של יימו הייתה מהולה בחשדנות. סרטו היפה ביותר לטעמי של יימו נקרא "הדרך הביתה" (1999. מרגש מאוד מאוד. מומלץ). סרטו החדש נקרא "לחזור הביתה". היה לי חשש מעייפות חומר, מנסיון לשכפל הצלחות קודמות על חשבון מקוריות יצירתית רעננה (גם אם הבמאי כבר עבר את גיל 60). לאחר הצפייה בסרט החדש. אני לא חושב שמדובר במעיינות יצירה יבשים, וכן יש כאן חומר שאפשר לעבוד איתו, ובאותה נשימה הרגשתי הפעם שמכניקת הבימוי של יימו היתה חשופה מדי, מה שגרם לכל הסרט להיות קצת מלאכותי בעיניי. והפעם כמעט שלא התרגשתי, ועיני נותרה יבשה במשך רוב הסרט. וזה לא שיימו לא מנסה לגרום לי לבכות. הו, כמה הוא מנסה. כמעט בכוח הוא מנסה. אבל דווקא הנסיון הזה מדגיש שאי אפשר להתרגש על פי פקודה. זה לא עובד ככה.

gui laiבגדול, "לחזור הביתה" הוא סרט על התמודדות עם אלצהיימר. על דמות שהאהבה הכי גדולה שלה חולה במחלה הארורה הזו, והיא מנסה לשמור על הגחלת בכל זאת ולמרות הכל. לנסות לשמר את גרעין האהבה גם אם הדמות החולה לא מכירה אותך ברוב המקרים. אז הכל טוב ויפה, והאנושיות העדינה של יימו נמצאת גם כאן, וכן, היא מתוקה ומלטפת. אבל יימו הפעם מ להמשיך לקרוא