לחזור הביתה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Gui Lai)

אמנם בסופ"ש הזה יוצאים מעט סרטים חדשים, אבל כולם מסתכלים רק על אחד. בכל המקומות האחרים תקראו על "מהיר ועצבני" (כמה זה כבר? החלק ה-7? ה-9? ה-28?). אני לא מתעסק עם מהירים ועצבנים. אני בעניין של סרטים סיניים עדינים. באופן מפתיע מוקרנים בישראל עכשיו שניים כאלו. על הטוב והמרגש מביניהם שניהם כתבתי כאן ("יקירי", סרט מגמתי, אבל מאוד מרגש ואפקטיבי). הנה כמה מילים על הסרט הסיני השני, "לחזור הביתה".

סיפור ארוך, הז'אנג יימו הזה. אהבתי את סרטיו משנות ה-90. דילגתי על סרטיו מתחילת המאה הנוכחית. ואז הגיע סרטו הקודם, "כשתקראי בשמך", ומאוד ריגש אותי (הנה הביקורת שלי עליו, כולל סקירה קצת יותר מקיפה של מערכת היחסים שלי עם הסיני ההפכפך הזה). אז הנה מגיע סרטו החדש של ז'אנג יימו, ולטעמי הוא…ככה ככה.

קודם כל אני חייב לומר שהציפייה לסרטו החדש של יימו הייתה מהולה בחשדנות. סרטו היפה ביותר לטעמי של יימו נקרא "הדרך הביתה" (1999. מרגש מאוד מאוד. מומלץ). סרטו החדש נקרא "לחזור הביתה". היה לי חשש מעייפות חומר, מנסיון לשכפל הצלחות קודמות על חשבון מקוריות יצירתית רעננה (גם אם הבמאי כבר עבר את גיל 60). לאחר הצפייה בסרט החדש. אני לא חושב שמדובר במעיינות יצירה יבשים, וכן יש כאן חומר שאפשר לעבוד איתו, ובאותה נשימה הרגשתי הפעם שמכניקת הבימוי של יימו היתה חשופה מדי, מה שגרם לכל הסרט להיות קצת מלאכותי בעיניי. והפעם כמעט שלא התרגשתי, ועיני נותרה יבשה במשך רוב הסרט. וזה לא שיימו לא מנסה לגרום לי לבכות. הו, כמה הוא מנסה. כמעט בכוח הוא מנסה. אבל דווקא הנסיון הזה מדגיש שאי אפשר להתרגש על פי פקודה. זה לא עובד ככה.

gui laiבגדול, "לחזור הביתה" הוא סרט על התמודדות עם אלצהיימר. על דמות שהאהבה הכי גדולה שלה חולה במחלה הארורה הזו, והיא מנסה לשמור על הגחלת בכל זאת ולמרות הכל. לנסות לשמר את גרעין האהבה גם אם הדמות החולה לא מכירה אותך ברוב המקרים. אז הכל טוב ויפה, והאנושיות העדינה של יימו נמצאת גם כאן, וכן, היא מתוקה ומלטפת. אבל יימו הפעם מביים בכל הכוח. "לחזור הביתה" הוא רצף של סצינות שבהן ניתן ממש להרגיש שיימו פוקד עלי להתרגש. הוא מתחיל בהכנסת נגיעות פסנתר קלות. הוא עורך בקצב מוגבר יותר ומאריך מאוד את הסצינה הדרמטית כדי לקבל אפקט רגשי גדול יותר. הוא מזיז את המצלמה בתנועות מדודות אל תוך פניהן של הדמויות כדי לקבל קלוז-אפים רבי משמעות. והוא גם מוסיף עריכת סאונד דרמטית מאוד (הרבה יותר מדי רכבות עוברות בסרט הזה). הכל כדי לגרום לי להזיל דמעה.

הצרה היא שהתסריט מתמוטט מכובד המשקל הדרמטי של הבימוי. בשלבים הראשונים של הסרט אני עדיין לא מכיר את הדמויות מספיק טוב כדי שאוכל להתרגש מהסצינות המאוד דרמטיות האלו. אין לי מספיק ידע רגשי כדי לקלוט מה מתרחש, ולמה אני צריך לבכות עכשיו. ובאופן פרדוקסלי, במקום להתרגש נוצר כאן רגע קצת מגוחך. וזה קורה בסרט לא פעם ולא פעמיים.

ועם זאת, ככל שהסרט מתקדם, וההיכרות שלי עם הדמויות מתעמקת, משהו בכל זאת עובד בסרט הזה. אמנם בשלב זה מכניקת הבימוי היתה חשופה, כך שאני כבר למדתי את המניפולציה של הבמאי וצפיתי אותה לפני שהיא באה, ובכך התבטל הריגוש הכל כך מצופה, ועם זאת קשה היה להתנגד לעדינות ולאהבה של הדמות הראשית לאותה אחת שעכשיו נמצאת בעולם שרק היא מכירה, כי האלצהיימר כולא אותה שם. אז בשלבים האחרונים של הסרט יש בצפייה משהו עדין ויפה, ואפילו קצת מרגש, וכל העדינות הזו ובעיקר הסבלנות שהיו חסרות בהתחלת הסרט מתחילות להשתלם בכל זאת.

אז הפעם ז'אנג יימו קצת מפספס אותי. ועם זאת יש ב"לחזור הביתה" מספיק רגעים יפים כדי שאני אחזור לבית שלי ואומר: המממ, זה לא מסרטיו הטובים של יימו, אבל אני אמשיך לצפות לסרטיו הבאים. לעדינים ולאנושיים שבהם, לפחות. הוא עשה את זה בעבר הרבה פעמים. הוא עוד יעשה את זה בעתיד. הנוכחי שלו הוא תחנה בדרך. לא יותר, אבל גם זה משהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s