אז פסח חלף עבר לו. שבוע של מצות. ומעט סרטים. לא היה לי על מה לכתוב בשבוע וחצי האחרונים. אבל הנה אני חוזר. יש פסטיבלון של סרטים איטלקים בסינמטק. ויש עוד סרטים שמגיעים למסכים. ועוד מעט הדוקאביב. אבל בינתיים אני מפנה מבט למקסיקו.
מקסיקו. המדינה שממנה באו שני זוכי האוסקר האחרונים. השנה זכה בפרס הבימוי אלחנדרו גונזלס איניאריטו, על "בירדמן". בשנה שעברה זכה אלפונסו קוארון, על "כח משיכה". ושניהם מקסיקנים. ואתמול הוכרזה רשימת המועמדים לפרס האקדמיה של מקסיקו, פרס האריאל, לשנת 2015. אז הנה סקירה של הסרטים הבולטים ברשימה של מקסיקו:
ראשית, צריך לומר שסרט אחד כמעט והודר מהרשימה במפתיע. מדובר ב"קאנטינפלאס", הסרט שמקסיקו שלחה השנה לאוסקר. "קאנטינפלאס" הוא סיפורו של, ובכן, קאנטינפלאס, בדרן ידוע בהסטוריה של מקסיקו. הסרט זכה להצלחה בקופות, ואף הופץ בארה"ב בהצלחה (לפי בוקסאופיס מוג'ו, הוא עשה יותר מ-6 מיליון דולר רק בארה"ב). אבל האקדמיה המקסיקנית העניקה לו רק 5 מועמדויות: לפרס השחקן, עיצוב אמנותי, אפקטים ויזואלים, איפור, ותלבושות.
כנראה שיש סרטים יותר מעניינים למקסיקו להציע השנה, ומבט על רשימת המועמדים מגלה גיוון סגנוני מרתק ונגיעה בטווח רחב של נושאים מעניינים. למשל:
"לבנבנים" (Güeros) – אלונסו רואיספאלאסיוס
נדמה שהסרט הזה שייך לאסכולת הסרטים שמתרכזים יותר בתיאור וייב ספיציפי מאשר בהיצמדות לסיפור. יותר בניית דמויות ותיאור מציאות ופחות הליכה בדרכים התסריטאיות הקלאסיות. מהסרטים האלו שבהם קורים הרבה דברים, אבל בעצם שום דבר לא קורה. ודווקא בזה יש הרבה.
לכאורה, מדובר בסיפורם של 3 בחורים צעירים. תומס הוא צעיר חסר מנוח. אמא שלו כבר לא יכולה להתמודד עם הדאגה התמידית לשלומו. היא שולחת אותו אל אחיו הגדול, הסטודנט בעיר הגדולה. אבל בעיר, שביתת הסטודנטים והמחאות המבולגנות סוגרות את האח הגדול בדירה מוזנחת עם השותף המוזר. אין כסף לשלם חשמל, אז גונבים קצת חשמל מהשכנים. ולתוך הריק הזה נזרק תומס. האנרגיה שהוא מביא אל הדינמיקה של השניים שולחת אותם למסע לחפש את הזמר האהוב עליו, שהשמועה אומרת שהוא נמצא ממש קרוב, בסביבה.
קו המתאר הרופף של העלילה מהווה רק תירוץ לצילום בשחור לבן, למעבר בין סצינות שאולי לא קשורות אחת לשניה, למעט אוירה הזויה קצת, אוירה של תלישות מהמציאות, אוירה של חיפוש המקום של כל אחד ואחת בעולם הכאוטי שבחוץ. סרט שעל פניו נראה מקסים. סרט שכבר הוקרן בפסטיבל חיפה אחרון, אבל פספסתי אותו.
ודווקא הסרט הזה, הלא קלאסי למראה, דווקא זה הסרט שזכה למספר המועמדויות הגדול ביותר מהאקדמיה המקסיקנית. "לבנבנים" מועמד ל-12 פרסי אריאל: לפרס הסרט, בימוי, שחקן, שחקנית, עיצוב אמנותי, עריכה, צילום, תסריט מקורי, מוסיקה, סרט ביכורים, שחקן-תגלית, וסאונד.
דיקטטורה מושלמת (La Dictadura Perfecta)- לואיס אסטראדה
ומסרט מהורהר ואוירתי לסאטירה פוליטית נושכת. "לכשכש בכלב" – הגרסה המקסיקנית. תחנת טלויזיה משדרת תחקיר חושפני על עסקים מפוקפקים ואולי אפילו לא חוקיים של המושל. כמובן שזה מקלקל את תוכניותיו של המושל לרוץ לנשיאות. אז הוא מגייס לעזרתו יועץ תקשורת, משחד את בעלי תחנת הטלויזיה (בכסף, ו/או בהבטחות לטובות הנאה בעתיד, לכשייבחר) ובונה קמפיין שיטהר את שמו. וכמו ב"לכשכש בכלב", גם כאן הקמפיין (לפחות בחלקו) הזוי ובדוי לגמרי מהאצבע. נראה כמו משהו חצוף ומשעשע, אם כי לא בטוח עד כמה הוא באמת בועט.
"דיקטטורה מושלמת" מועמד ל-10 פרסי אריאל: לפרס הסרט, בימוי, עיצוב אמנותי, עריכה, אפקטים מיוחדים, אפקטים ויזואלים, תסריט מקורי, איפור, סאונד, ותלבושות.
ארגמן טרופי (Carmín Tropical) – ריגוברטו פרזקאנו
סרט על קהילת הטרנסג'נדרים. מייבל הוא גבר במקור, אבל הוא מרגיש, מתלבש, ומתנהג כאשה לכל דבר. הוא/היא עזב/ה את מקום הולדתו/ה לפני זמן, כדי לעסוק בהופעות דראג (ואולי היה שם גם סיפור אהבה עם גבר שנגמר בכי רע). עכשיו הוא/היא חוזר/ת. הוא/היא שומע/ת על מותו/ה של חברו/תה הטוב/ה ביותר, ואת זמנו/ה הוא/היא מבלה בנסיון לגלות את נסיבות אותו מוות/רצח (כי המשטרה מתנהלת בעצלתיים, אם זה מתוך זלזול בקהילה, ואם זה סתם מתוך חוסר יכולת לחקור את המקרה).
מתוך קריאה של חומר על הסרט, ומתוך מבט בטריילר, נדמה שסיפור הרצח מהווה רק תירוץ למבט חודר אל חיי קהילת הטרנסג'נדרים במקסיקו (שזה יפה בפני עצמו. תקשיבו לשיר הנהדר בטריילר), אבל גם שהסרט אכן נותן את ההרגשה הזו, והטיפול הדרמטי בסיפור אינו מספק, ולא באמת משתדל לפתור את התעלומה, אלא יותר מתרכז בתיאור חיי הפרטים המרכיבים את הקהילה הזו.
ועם זאת, "ארגמן טרופי" זכה ל-10 מועמדויות לפרס האריאל של האקדמיה המקסיקנית: לפרס הסרט, שחקן משנה, בימוי, עריכה, צילום, תסריט מקורי, איפור, מוסיקה, סאונד, ותלבושות.
גוטן טאג (יום טוב), ראמון (Guten Tag, Ramon) – חורחה ראמירז סוארז
נדמה שהסרט הזה הוא בדיוק מסוג הסרטים החמודים אבל הזניחים שמציפים את המסכים בישראל. כאלו שלא ממש מתאמצים לאתגר את הצופה. סיפור של ידידות כאילו בלתי צפויה, מתקתקה במידה, חביבה במידה, מבלי באמת לחדור את הסיפורים האנושיים הכאובים. משהו מצופה סוכר לפעמים עד בחילה. ובכל זאת, לפעמים סרטים כאלו חודרים את מעטה הציניות שלי ומצליחים לאתגר את התפיסות המוקדמות שיש לי לגבי סרטים מהסוג הזה.
בחור מקסיקני צעיר עוזב את ביתו כדי לחפש פרנסה במקום אחרת, זוהר יותר. הפעם, לא ארה"ב, אלא היבשת הישנה. אירופה. ובאופן יותר ספיציפי, גרמניה. חבר שלו מספר לו על קרובת משפחה מצליחה שחיה שם ותשמח לארח אותו. אבל, אויה, הוא מגיע לגרמניה והאישה הזו לא בנמצא! מה יעשה ולאן יפנה? אה! אישה גרמניה מבוגרת וחביבה עוזרת לגיבורנו חסר האונים, ויחסי ידידות לא צפויים (פחחח…צפויים. מאוד צפויים) מתפתחים בין שני הזרים האלו. אולי מתחת לתיאור המלגלג שלי מסתתר סיפור אנושי יפה. ואולי לא.
הטריילר נתן לי את הרושם שמדובר בסרט לא מקורי במיוחד, מתנחמד מדי, ולכן גם סגנון הכתיבה שלי לא רציני. אבל האקדמיה המקסיקנית נתנה לסרט הזה 6 מועמדויות לפרס האריאל: לפרס הסרט, שחקן, בימוי, עריכה, צילום, ותסריט מקורי.
אביבים אפלים (Las Oscuras Primaveras)- ארנסטו קונטררס
מבין כל הסרטים ברשימת המועמדים של האקדמיה המקסיקנית לשנת 2015, זה הסרט שהכי מסקרן אותי. עושה רושם שמדובר כאן בדרמה רומנטית עצומת רגשות, סקסית, חושנית, ופטאלית. סיפור אהבה של גבר פשוט לאישה פשוטה. הוא אינסטלטור. היא מזכירה. הוא נשוי. היא גרושה טרייה + ילד. התשוקה שביניהם ניכרת לעין. המשיכה בלתי נמנעת. אבל המציאות אחרת. במציאות יש חסמים המונעים את האושר המיוחל. אשתו של האינסלטור מתחילה לחשוד, אז הוא קונה לה מכונת צילום במתנה. והמזכירה תופרת תחפושת של אריה עבור בנה האהוב. לפי התקציר של הסרט, שתי הפעולות הלכאורה פשוטות האלו יביאו את סיפור האהבה הזה לסוף בלתי צפוי. הטריילר מבטיח סרט מרתק:
