שבוע קולנוע איטלקי: השבח לאל

(שם הסרט במקור: In Grazia Di Dio)

הסינמטקים בישראל מציגים השבוע אסופה של סרטים איטלקיים, מהחדשים והמעניינים ועד הקלאסיים (והמעניינים) שיש לקולנוע האיטלקי להציע. מהאסופה של הסרטים החדשים דגמתי רק אחד, וזהו "השבח לאל". יש לסרט עוד הקרנות בסינמטקים. הוא מומלץ. אבל עם כוכבית והערה בצד.

סרטים כמו "השבח לאל" מיועדים לקהל שמוגדר בד"כ "מיטיבי לכת". הוא לא קשה במיוחד, ואין בו מראות מרתיעים. הוא אפילו נעים למדי. אבל יש לו קצב איטי, והוא לא מתנחמד. יש כאלו שימצאו אותו אפילו קצת משעמם. ואפילו לי יש כמה טענות כלפי הסרט הזה. ועם זאת, אין לכחש שב"השבח לאל" יש אמת אוטנתית שורשית שממוטטת את כל ההגנות שלי. יש בו שיר הלל לאנשים האמיתיים שממלאים את המקום המאוד הספיציפי הזה בדרום איטליה. יש בו פיסת חיים כל כך כנה עד שלא יכולתי שלא לחיות את החיים האלו במשך שעתיים. היה באמת אכפת לי מה(א)נשים האלו, ממה שקורה להם/ן, מאורח החיים הקשה אבל המתגמל הזה.

in grazia di dioלכאורה, תקציר הסרט הזה נקרא כמו יצירה ביקורתית כלפי המדיניות הכלכלית של השלטון באיטליה: משפחה שמנהלת עסק קטן נכנסת לחובות, נאלצת לסגור את העסק, ובלית ברירה פורשת לעיסוק הישן: חקלאות. האנשים הפשוטים נאנקים תחת מלתעות כרישי הממסד הכלכלי חסר הרחמים. אבל טכניקת הבימוי של אדוארדו וינספרה מגרשת כל אלמנט דידקטי מהסרט הזה. לא מדובר במנשר אנטי ממסדי. "השבח לאל" נשאר כל הזמן קרוב לדמויות, לאנשים. בעיקר לנשים. במהלך הסיפור להמשיך לקרוא