שבוע קולנוע איטלקי: השבח לאל

(שם הסרט במקור: In Grazia Di Dio)

הסינמטקים בישראל מציגים השבוע אסופה של סרטים איטלקיים, מהחדשים והמעניינים ועד הקלאסיים (והמעניינים) שיש לקולנוע האיטלקי להציע. מהאסופה של הסרטים החדשים דגמתי רק אחד, וזהו "השבח לאל". יש לסרט עוד הקרנות בסינמטקים. הוא מומלץ. אבל עם כוכבית והערה בצד.

סרטים כמו "השבח לאל" מיועדים לקהל שמוגדר בד"כ "מיטיבי לכת". הוא לא קשה במיוחד, ואין בו מראות מרתיעים. הוא אפילו נעים למדי. אבל יש לו קצב איטי, והוא לא מתנחמד. יש כאלו שימצאו אותו אפילו קצת משעמם. ואפילו לי יש כמה טענות כלפי הסרט הזה. ועם זאת, אין לכחש שב"השבח לאל" יש אמת אוטנתית שורשית שממוטטת את כל ההגנות שלי. יש בו שיר הלל לאנשים האמיתיים שממלאים את המקום המאוד הספיציפי הזה בדרום איטליה. יש בו פיסת חיים כל כך כנה עד שלא יכולתי שלא לחיות את החיים האלו במשך שעתיים. היה באמת אכפת לי מה(א)נשים האלו, ממה שקורה להם/ן, מאורח החיים הקשה אבל המתגמל הזה.

in grazia di dioלכאורה, תקציר הסרט הזה נקרא כמו יצירה ביקורתית כלפי המדיניות הכלכלית של השלטון באיטליה: משפחה שמנהלת עסק קטן נכנסת לחובות, נאלצת לסגור את העסק, ובלית ברירה פורשת לעיסוק הישן: חקלאות. האנשים הפשוטים נאנקים תחת מלתעות כרישי הממסד הכלכלי חסר הרחמים. אבל טכניקת הבימוי של אדוארדו וינספרה מגרשת כל אלמנט דידקטי מהסרט הזה. לא מדובר במנשר אנטי ממסדי. "השבח לאל" נשאר כל הזמן קרוב לדמויות, לאנשים. בעיקר לנשים. במהלך הסיפור 4 נשים (שתי אחיות, הבת המתבגרת של אחת מהן, והאמא הגדולה) יעברו הרבה הרפתקאות, ביחד ולחוד. הן קשות, אגואיסטיות, אבל גם מתרככות, ועוזרות. בניית כל הדמויות היא עגולה ואוהבת. הבת הצעירה לכאורה רק רוצה לבלות, ולא אכפת לה מלימודים או מעבודה. לאחות יש חלומות על הוליווד. האשה החזקה במרכז הסרט (סוג של חיקוי מכובד של היאם עבאס מ"עץ לימון") לכאורה מחזיקה את כל המשפחה ביחד, דואגת לענייני היום-יום, אבל בעשותה זאת מרחיקה מעליה כל אחד ואחת שלא מרכינים את ראשם בפניה ומודים לה על כך. והאם הגדולה מנסה להשכין שלום בין כולם, אבל מרחמת מדי. לכאורה, אסופה של דמויות אגואיסטיות, אבל כשכל אחת מהן נכנסת לצרה משלה, הלב יוצא אליהן. וזה מכיוון שהדמויות מוצגות כאן מכל הכיוונים: גם ברגעים הלא נחמדים שלהן, וגם ברגעי הנצחון הקטנים. הסרט אוהב את הנשים האלו גם ברגעי החולשה שלהן.

וזו המעלה העיקרית של "השבח לאל". הוא חלון מרתק אל חיים במקום אחד מאוד מדויק. הוא לא מסיט עיניו מן הקשיים, אבל הוא אוהב את המקום למרות הכל. על אור השמש המתיש, על הרוחות שמפזרות את השיער, על העבודה הקשה הנדרשת מדי יום, ועל מזגם הלא נוח של אנשי המקום – בתוך כל זה יש אנשים. עם בעיות. ואהבות. וצרות. ושמחות. אנשים שיש להם אחד את השני לנחמה. כי זה כל מה שיש.

אז גם אם מהלכי העלילה צפויים מדי (האח מתפתה לכסף קל, ויוצא להרפתקה בים להבריח מהגרים. מה אתם חושבים שיקרה?), וגם אם הקצב איטי מדי (מאוד חסרה לי מוסיקה בסרט, שתחליק את החיבורים של הפסיפס הזה), וגם אם חסר קצת, ואפילו הרבה, הומור בסרט, עדיין יש משהו מקסים ומאוד יפה בסבלנות שבה כל מרכיבי הסיפור נפרשים בפני. אדוארדו וינספרה לוקח את ידי ומוביל אותי בשבילי המקום המאוד ספיציפי הזה (הרגעים הכי יפים בסרט הם צילומי הנסיעה בכבישים הצרים והמתפתלים של חבל הארץ הזה), מקום שבו גרים אנשים מאוד ספיציפים עם תנועות ידיים מאוד ספיציפיות, עם דיאלקט מאוד ספיציפי, ועם חיים מאוד ספיציפים.

מאוד כדאי לבוא ולהכיר את החיים של האנשים האלו. מאוד כדאי לנסות ולהסתנכרן לקצב הקצת איטי של הסרט הזה, כי אולי זה הקצב של החיים במקום הזה, פוליה, סאלנטו, איטליה (שנמצא, כפי שהבמאי עצמו אומר, בעקב של המגף של איטליה), קצב של חיים אחרים ממה שאנחנו מכירים, אנשים אחרים מאלו שאנחנו מכירים. אנשים אחרים, החיים במקום אחר, אבל, אחרי הכל, אולי הם לא כל כך שונים מאיתנו.

הקרנות נוספות של "השבח לאל":

מחר, חמישי, ה-16/04, בסינמטק הרצליה

וביום שני, ה-20/04, בסינמטק חיפה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s